ביני לביני

עבר זמן רב מאז חשף בפני הנחתום המופלא את חדוות הלחם ושמחת האפייה המשותפת. עכשיו גם עשינו מזה בלוג: בלוג לחם חדש באתר החדש סלונה.

ואפשר גם כאן: http://saloona.co.il/zohar

הפוסט הקודם בבלוג זה עסק ברשימתה של אשכר אלדן כהן והיווה חלק מדיון נרחב בבלוגוספירה על אודות ההאשמות השונות נגד יצחק לאור, הלגיטימיות של פרסום ההאשמות באינטרנט ולא דרך ערוצי אכיפת החוק הפלילי, וכו’.

בגיליון האחרון של “טיים אאוט” מופיעה רשימה מאת אמיר בן דוד שכותרתה “עליהום”. כפי שכבר ניתן להבין, רשימתו עוסקת בדיון סביב המקרה של יצחק לאור, וליתר דיוק בהתהלמות (מילה שאינה נטולה נופך מוסרני) – לדידו של בן דוד – סביב מקרה זה; ב”עליהום” שעשו ללאור. בן דוד טוען שההשוואות בין המקרה של הרב אלון לזה של יצחק לאור “מופרכות ומסוכנות”. למרות השימוש בשם התואר הקיצוני “מסוכנות”, לא פחות, בן דוד בחר לעטות על עצמו את תפקיד התרנגול המסורק (תפקיד שהגבר הישראלי הממוצע נוהג ליטול על עצמו מתוך אחריות רבה, רבה מאוד, ממש מתוך “מקום לדאגה”). בלול, סביר להניח, מצוייה לשיטתו חבורת תרנגולות מקרקרות בדמותן של מתלוננות ונשים אחרות שתמכו בהן, ושעל בן דוד הוטל התפקיד כפוי הטובה להרגיען.

כל מי שניסה “להעיר הערה לסדר, לחדד נקודה, רק לשאול שאלה – חטף על הראש”, טוען בן דוד, “כאילו אין בכלל מקום לדיון”. קראתם נכון – בן דוד כותב “כל מי שניסה” חטף על הראש, בלי יוצא מן הכלל. הנה מהלך קלאסי של הכשרת הקרקע ללא התחשבות במציאות. במקומות מסוימים, אגב, קוראים לזה כיבוש. אז מי חטף על הראש לדידו של בן דוד? למשל גליה יהב, עמיתתו למגזין “טיים אאוט”, הטוענת ב”וואלה” שמדובר ב”רדיפה אישית” נגד לאור ושואלת:

“האם במשך 30 שנה לא נמצאה אף אישה חזקה שהתייצבה מולו, או שמא בחר מראש את החוליות החלשות? ואיך זה שכל המפוחדות, הנתונות למרות והמצויות בסכנה לא הזדקקו להגנת המשטרה באמצעות חקירה באזהרה, צו הרחקה או ממש מעצר? מדוע לא ביקשו לעצמן את ההכרה בעוול ואת הסיפוק שבחקר האמת? איך זה שלא היה להן אכפת מאחיותיהן המשועבדות, אבל עכשיו פתאום שולהבה האכפתיות?”

אפשר לומר שאת אותה הטענה בה נפתחת הפסקה שלעיל ניתן להפנות לכל אותן מתלוננות נגד יצחק מרדכי ונגד כל מתלוננת שעשר שנים או עשרים שנה לאחר שנאנסה על ידי אביה אזרה כוחות והחליטה לדבר. גם נגדה אפשר להקשות: היכן היית עד עכשיו?! ועוד נקודה, עכשווית יותר, חמה מהכותרות: היכן הייתה הנערה שלכאורה נאנסה על ידי חבריה באזור תל אביב במשך השנים האחרונות? מדוע לא התלוננה? והיכן היו אלו שידעו על המקרים הללו? אך לעצם הענין, קשה להאמין שהדברים הללו נכתבים על ידי מי שמתייחסת לעצמה כפמיניסטית מוצהרת, שכן זהו טקסט שנכתב על ידי אדם – במקרה זה אשה – חסר הבנה מינימלית ביסודות המחשבה הפמיניסטית ובטיבו של דיכוי. האם באמת יש להסביר ליהב שנשים שחוו תקיפה או אונס פוחדות במקרים רבים להתלונן במשטרה ממגוון סיבות? התשובה חיובית: כן, צריך להסביר לה, זה ברור מתוך ההתקוממות שלה נגד דבריו של רביב דרוקר – בעקבות כתבת “המקור”, שטען שמי שניסה לשכנע קורבנות עבירות מין להתלונן במשטרה יודע במה מדובר, שזה כמעט בלתי אפשרי. יהב יוצאת נגד אמירה זו וגם טוענת שבמקום הליך רשמי כתבת התחקיר הציעה הליך של שיפוט מהיר. אפשר כמובן להתווכח על טענת השיפוט המהיר, אך מה שחשוב כאן לדידי הוא שיהב כנראה באמת לא מבינה את הקושי של נשים (לרוב נשים מותקפות ונאנסות, ולכן אני כותב “הקושי של נשים”) להתעמת עם הרשויות החוקרות והשופטות, עם הבדיקה הגופנית, ולעתים גם עם הנאשם באונס – כשכל אלה מחזירות אותן באופן מיידי למקרה התקיפה או האונס. צריך חוסן נפשי בלתי מבוטל כדי לעמוד באתגר זה. חשוב לציין, אני כותב כאן את “האלף-בית” של הדיון בתחום, לא שום דבר חדש, אבל מסתבר שצריך לחזור ולומר את זה.

יהב, בהופעה מביכה למדי שחשפה עד כמה היא הפנימה את השיח הדכאני, התעמתה עם נסלי ברדה ב”תיק תקשורת”. לדידו של בן דוד יהב לא קבלה מברדה תשובות סבירות. זוהי טענה מסולפת מצדו של בן דוד. ראשית, הנה הלינק לעימות בין ברדה ליהב – שיפטו בעצמכן ובעצמכם האם יהב קיבלה או לא קיבלה תשובות ברורות וחד משמעיות לטענות שהעלתה. שנית, ברדה הדגישה שדווקא מכיוון שלא הוגשו תלונות למשטרה היה צריך לבדוק ולהצליב את העדויות, וכך אכן נעשה. לדוגמה, מתברר שאין “סתם עדויות” לגבי התנהגות בלתי הולמת או תקיפה של לאור בבית הספר סם שפיגל ובאוניברסיטת בתל אביב, שכן אכן הוגשו תלונות למנהל בית הספר ולרשויות האוניברסיטה. מסתבר גם שחלק (לא כולן, אך בכל זאת חלק) מהמתלוננות הסכימו לבדיקת פוליגרף. בנוסף (וגם כאן אני חוזר למעשה על דבריה של ברדה), ראוי לקחת בחשבון שרוב המתלוננות חשופות לתביעת דיבה, במיוחד אלה שהופיעו בשמן או בשמן של אחרות, עם פנים חשופות וללא קול מעוות. בהחלט לא דבר של מה בכך, שכן הן יכלו לבחור להסוות את עצמן. מסתבר גם שניתן לחלץ דמיון ברור מהתלונות – מה שמראה על קו פעולה סדרתי. זוגתי שתחיה אומרת לי שבמשפט הפלילי קוראים לזה “עדות שיטה”, ועדות כזו יכולות לתת בבית המשפט גם נפגעות שעל המקרה שלהן חלה התיישנות. יהב, באופן תמוה, טוענת שהתחקיר של ברדה מרושל וכי הוא נכשל. אך לא ברור מדוע. תפקידו של תחקיר מסוג זה הוא להעלות את הדבר לסדר היום הציבורי, למה שנקרא “דיון ציבורי”, ולהמשיך לפתח את החקירה והדיון משם. אך משהועלה הדבר ל”דיון ציבורי” טוענים שנעשה עוול.

קצת על משפט ומשפטיזציה: לא ברור מדוע נתפסה יהב לשאלת ההתיישנות. השאלה אינה רלבנטית לדיון הציבורי, אלא לשאלת ההליך המשפטי. חשוב להבין בהקשר זה – בוודאי לאור דבריה המצוטטים לעיל – שההליך המשפטי והחקירה המשטרתית אינם חזות הכל. ישנן התנהגויות שגם אם האיסור הפלילי לא אוסר עליהן, הן עדיין נלוזות וראויות לדיון. מעבר לכך, יהב אינה מדייקת בדבריה, שכן לא על כל המקרים המדוברים חלה התיישנות. בן דוד, בדרכו “ה-ר-גו-עה” טוען שהדיון הציבורי “מחייב זהירות ואיפוק מרביים… בלהט העליהום על לאור הולחמו במהירות טענות שונות…”. הדילמה כאן היא אמיתית ולא פשוטה. האם לגיטימי להלבין פניו של אדם בלי שהועמד לדין? אבל המשמעות המתבקשת, אותה אני מחלץ מדבריו של בן דוד, היא שלא ניתן לקיים דיון ציבורי משמעותי כל עוד אין חקירה או הליך פלילי שכבר ביררו את הפרטים. מעניין מה יקרה במידה שיפתחו הליכים כאלה; נחכה ונראה האם בן דוד יטען שאין לדבר עליהם שכן אין לפגוע בהליך החקירה או שהם בחזקת סוב-יודיצה. בהקשר זה יש להזכיר שכבר היו בעבר חקירות משטרתיות שהחלו בשל חשיפה תקשורתית שלא היה בכוחה להביא ראיות נחרצות (דרעי, האי היווני ועוד)  בשביל זה יש משטרה. מהו “דיון ציבורי” אם רק המשטרה והמשפט רשאים לדון בו, ואחר כך הציבור רשאי לדעת על מה דנו? האם, למשל, לפי קו הגיון זה, מותר או לא לדון בפומבי בטענות מסוימות לאחר שהמשטרה חקרה אותן ומצאה שאין להגיש כתב אישום? האם גם אז יאמר בן דוד שזו התלהמות?

בן דוד מדבר נגד ה”עליהום” ולמעשה נוקט ב”עליהום” משלו, נגד הדיון הלכאורה לא רציני ולא מעמיק בבלוגוספירה ובערוץ 10. אבל יש לשאול, האם אמיר בן דוד קיים תחקיר זהיר בדבר המתלוננות בתחקיר או בבלוגוספירה? האם הוא דיבר עם נסלי ברדה שערכה את התחקיר? נראה שלא. בכלל, אני חייב לומר שאני מקבל פריחה בגוף כשאני שומע את הקריאה לקיים “דיון רציני ולא מתלהם”, ואני מוכן להמר שהיא אינה שונה במהותה מהפריחה שחשה קורין אלאל כשקראו לה “מותק”. בן דוד כותב כי גם חנוך מרמרי, עמית נוסף למגזין “טיים אאוט”, שכתב “כי הטענה המרכזית בכתבה של ערוץ 10 שלפיה שררו בין לאור לבין העובדות הצעירות בדסק ‘הארץ’ יחסי מרות נטולה בסיס עובדתי”, הואשם בהשתייכות לגוורדיה ישנה המגוננת על חבריה. ראשית, זו לא הייתה הטענה המרכזית בכתבה בערוץ 10, ושנית, בן דוד (ויתכן שגם מרמרי) לא מבין שזה לא משנה אם היו או לא היו יחסי מרות או יחסי עובד-מעביד בין העובדות הצעירות לבין לאור, או “האם לכך התכוון המחוקק”. זה אולי חשוב להליך המשפטי, אך לא לדיון הציבורי. העובדה החשובה היא שלאור הוא דמות חזקה מאוד בעיתון “הארץ”, דמות בעלת כוח והשפעה. בהתאם, היכולת של עובדת צעירה להתעמת איתו ישירות או מול עורכו היא מוגבלת ביותר – והדבר נכון שבעתיים כשמדובר במקרים “רכים” יותר מאונס, כגון ניבולי פה וגסות רוח (קוראים לזה, אגב, יצירת סביבה עויינת, וגם זאת עבירה על חוקי מדינת ישראל). חוץ מלדאוג לזה שלא ישאלו אותה “האם היא הזדיינה הבוקר?” או “איך הייתה הדפיקה” (כך העדויות ב”המקור”) היא גם צריכה לדאוג למשכורת שלה, לתמיכת הממונים עליה בקידומה, ולמוניטין המקצועי שלה.

בניגוד למה שבן דוד כותב, ה”עליהום”, לכאורה, לא סוגר את הסיפור ולא מבקש לסגור אותו. הוא פותח אותו. אבל מה שהוא לא מבין זה שהוא – בדרכו שלו, על אף שהוא עושה לכאורה סימנים הפוכים – דווקא כן מעוניין לסגור אותו. וזו גם הסיבה שהוא בוחר לכתוב כי מחירו של הדיון הפומבי הוא “או שמאמינים, או שלא מאמינים”. אז מה אתם אומרים, הוא מאמין או לא?

קישורים לרשימות נוספות בעניין זה בבלוגוספירה: אשכר אלדן כהן על גליה יהב, נעמה כרמי על בני ציפר, ועל תגובתו של חנוך מרמרי לפרשה. 

דיון ער שהתפרץ בבלוגוספירה הישראלית בימים האחרונים מעלה אל פני השטח עוד פרשה של מטריד ותוקף מפורסם ובעל יכולות אינטלקטואליות נשגבות, שסוללה חברתית מהודקת של שתיקה מתקרנפת מגנה עליו. הסיפור הזכיר לי את אחד המאמרים האקדמיים הראשונים שכתבתי. השוויתי שם בין השיר “סיפור של חורף, לא יותר” לבין פסק דין בעניין אונס, שרובו ככולו ניסיון להדחיק את האונס, כאילו הוא קטן, חסר חשיבות, לא הותיר צלקות נפשיות אצל הנפגעת (מלבד האנס עצמו, ש“חרב עליו עולמו” מאז), ובכלל בעצם קרה באשמתה.

בשיר, כך כתבתי, הדובר מנסה להגדיר את תפקידו של סיפור האהבה הישן בחייו באופן מצמצם, כאירוע קטן ולא חשוב. אבל השיר מבטא מתח בין המקום הגדול שהשיר תופס למעשה בחייו, לבין המקום הזניח שהוא רוצה להקצות לו. החזרה לפרטי הרומן הקטנים מהווה מעין פעולה תרפויטית, המאפשרת ייצוג ועיבוד למה שהתרחש ולטביעות הרגליים שהותיר בחיי הדובר, ודרך ייצוג הסיפור, השיר סולל אפשרות נפשית להמשיך הלאה.

לעומת זאת, בפסק הדין השופטים נדמים כאומרים לעצמם “זה היה סיפור של אונס, לא יותר, לא יותר, לא יותר“, סיפור קטן וחסר חשיבות. אבל “הסיפור לא ירפה מהם, כיוון שלא קיבל לעצמו ייצוג, מקום בעולם המתאים למידותיו, שאיננו דוחק, מצמצם ומשתיק אותו“. 

ועכשיו, כך נראה, קרובה להתפוצץ פרשה אחרת, חמורה יותר. היא חמורה יותר כיוון שהיא הותירה יותר מנפגעת אחת, ולהבדיל מהנפגעת בפסק הדין שעליו כתבתי,שהתלוננה במשטרה, הקורבנות בסיפור הזה שתקו, עד שאישה אמיצה אחת החליטה להיחשף בשמה ולספר את סיפורה. היא גם חמורה יותר כיוון שהאדם עליו מדובר הוא מאושיות התרבות הישראלית, המשמיע קול נוקב ומעשיר בסוגות כתיבה שונות ובבמות מגוונות. ובשל כך, הוא עטוף ברחמים מצד חוגיו, שיודעים וסולחים. 

קראו את הדברים שכתבה אשכר אלדן כהן, ואת דבריה של נעמה כרמי. אם גם אתן בנפגעות, נראה שיש כאן מומנטום נדיר, לצעוד קדימה יחד, ויש עם מי. 

עוד פוסטים מרתקים וחשובים באותו עניין: יוסי גורביץ, רונית ליברמנש, נמרוד אבישר, חנה בית הלחמי.

עדכון, ב(ניסיון ל)פרק ב’: קריאה חשובה נוספת לנפגעות, עם הבטחה לתמיכה וליווי, כאן. 

ועוד עדכון מ-17 בפברואר: הערב התפרסמה כתבת תחקיר בתכנית ה”מקור” בערוץ 10, על מי שמצטייר כתוקף ומטריד סדרתי, שעכשיו כבר מותר לומר את שמו: יצחק לאור. ניתן לצפות בה כאן. 

שולה הגננת הצביעה על תמונת הנחליאלי ואמרה שהציפור הזו מבשרת את בוא הסתיו. לא הבנתי כל כך למה היא התכוונה כשאמרה שיש לה סינר. אחר כך הסתיים היום וכל הילדים יצאו מהגן לכיוון ביתם. אני לא רציתי לשם. אבל הלכתי בכל זאת. ואז ראיתי נחליאלי. אתמול בבוקר כשראיתי נחליאלי בשוק הכרמל הבנתי פתאום שמאז אני תמיד רואה את אותו אחד.

Idealist הוא אתר המתנדבים הגדול בעולם. כ-80,000 איש ואישה מבקרים בו כל יום וקרוב ל-90,000 ארגוני מתנדבים משתמשים בשירותיו.

הבנק האמריקאי Chase מנהל בפייסבוק תחרות בין 100 עמותות. במסגרת התחרות יעניק הבנק פרס של מיליון דולר לעמותה שתזכה במספר המצביעים הרב ביותר. כרגע אתר המתנדבים ממוקם במקום ה-9 וזה לא מספיק.

אנשים טובים אומרים שמגיע ל-Idealist לנצח, וכל קליק מקדם אותנו לעבר המטרה. כמה קליקים קטנים והצבעתם. ועוד עניין: ההצבעה מסתיימת ביום שישי הקרוב… אז תקליקו כאן.

פרטים נוספים על התחרות ועל ההתגייסות של קהילת ההי-טק בישראל למען האתר ניתן למצוא כאן.

או כאן: http://www.facebook.com/votenow.

לפני שבועות אחדים יופי הייתה מרצה אורחת באחד הקורסים שלי. כשהיא הסתובבה אל הלוח נחשפתי לכיסים התפורים שמאחור. התפעמתי. איזה כיסים נפלאים, איזו צורה – ואיך מולבשים עליה יפה! אני לא רואה את זה בפעם הראשונה. אבל המרחק, המרחק יצר פרספקטיבה חדשה.

גם המכנסים התלבשו עליה מאוד יפה. עיצבו אותה אך בתנאיה שלה. על יופי המכנסיים האלה לא נראו רק יפים, אלא גם חכמים. הם לא “הפכו” אותה ל”מתוחכמת”, כמו שעושים לקולביות בקטלוג הקולקציה באמצעות משקפיים בסטייל של מזכירה בכירה – תמיד מזכירה בכירה, לעולם לא מנהלת – ותוספת מבט שמבקש לשדר, בו-זמנית, ריחוק ופיתוי. לא. המכנסיים האלה, והכיסים בפרט, הקרינו את החוכמה ואת הנדיבות של יופי.

הכיסים האחוריים ממש קרצו אלי מהמכנסיים. כעת אפשר היה להסתכל לה בעיניים גם מאחור. כשיופי התהלכה לה שם עם הכיסים האלה מולי… אני לא רציתי שהשיעור יגמר.

לפני 141 שנה, הרבה זמן, התפרסמה באנגליה מסה פמיניסטית פורצת דרך, “שעבוד האישה” מאת הפילוסוף ג’ון סטיוארט מיל. במסה זו, שלצערנו היא רלוונטית גם כיום, הפגין מיל נועזות מחשבתית ומקוריות לא פחותות מאלה המוכרות מ”על החירות”. זה נכון גם ביחס לזוגתו ואשתו – הרייט טיילור מיל, שהייתה לדבריו שותפה משפיעה על מסה זו בפרט ועל כתביו האחרים בכלל. לפני ימים אחדים יצא לאור תרגום של המסה לעברית. תרגומה של שונמית ליפשיץ מצוין, עדכני וקולח, והערותיו של העורך המדעי, ד”ר עמוס הופמן, מאירות עיניים.

יופי ואני כתבנו ביחד את ההקדמה למסה. זו היתה חוויה זוגית נעימה ביותר. בדרך כלל אנחנו נותנים זה לזה משוב (ועוד אחד, ועוד) על דברים שאנחנו כותבים (או שאני מתרגם), על טיוטות של הרצאות, על פוסטים – אבל פה הייתה קפיצת מדרגה של שיתוף פעולה וחוויה חדשה של הזנה הדדית. תוך כדי כתיבה השתעשענו באסוציאציה לשותפות האינטלקטואלית בין ג’ון סטיוארט מיל להרייט טיילור מיל. אין ספק שהחמאנו לעצמנו, אבל מדי פעם מותר… רק היו חסרים תה ערבית עם רקיקים בריבה ליד האח, וההקבלה היתה כמעט מושלמת. אבל רק השתעשענו, בסוף היום אנחנו מעדיפים להיות אנחנו (ונעדיף קפה על תה).

וביום חמישי השבוע (7 בינואר בשעה 14:00) יתקיים פאנל לכבוד צאת הספר באוניברסיטת תל אביב. ישאו דברים אנשים מעניינים, ובהם פרופ’ חנה הרצוג, ד”ר מירי רוזמרין, ד”ר יוסי נחושתן, וענת רוזנברג, בהנחייתה של ד”ר דפנה הקר – נראה לנו שיהיה מרתק. עוד פרטים על האירוע אפשר למצוא כאן.

עידכון: “הארץ” פרסם סקירה על הספר. הקליקו כאן כדי לקרוא.

יופי ואני חברים בקבוצה המתעתדת לבנות בנין מגורים בדרום תל אביב. מזה כמה חודשים שאני אחראי לתשלומי הארנונה מטעם הקבוצה, ולאחרונה התברר שאיחרתי בתשלום של כ-738 ש”ח, המהווים כ-10% מסך תשלום הארנונה החודשי. בגין חוב זה הטיל רון חולדאי עיקול על ששה חשבונות בנק של חברי הקבוצה שעל שמם נרשמה הארנונה. לא חשבון אחד, לא שניים, לא שלושה… אלא ששה!

חוב הוא חוב, גם אם לא ידעת שהוא קיים, ויש לשלמו. אך לא מדובר בחוב כרוני של חודשים או שנים, אלא על חוב של – לכאורה – 45 יום. בבירור שנערך בדיעבד התברר שכנראה שנשלחה הודעה על איחור בתשלום – אך זו נשלחה לכתובת המגרש, ובכתובת זו, מה לעשות, לא מתגוררים האנשים שהארנונה רשומה על שמם. רון היקר, שכאשר הוא רוצה הוא יכול – ועובדה שהוא הצליח להתחקות אחר חשבונות הבנק שלבסוף הטיל עליהם עיקול, צריך היה לברר את הכתובת של האנשים הללו ולשלוח להם הודעה לביתם. זה גם האינטרס שלו, שכן עם קבלת ההודעה החוב היה משולם מוקדם יותר, ורון לא צריך היה לגלות את שריריו. אבל נראה שהאינטרס האמיתי של רון הוא דווקא לחשוף אותם, ללחוץ זו בזו את זרועותיו המשוחות בשמן ולהפגינן לעבר העולם. בהתאם, הוא לא טרח להודיע לאנשים שממש עומדים לעקל את חשבון הבנק שלהם, צעד דרסטי לכל הדעות. הוא גם לא חשב שההגיון הבריא דורש שהודעה שכזו תגיע בדואר רשום. ובאמת, ממתי בריון מתנהג לפי הגיון בריא?!

ב-29 בנובמבר, 12 ימים קודם לעיקול החשבונות, התיישבתי אצל פקיד עירייה מעונב, שנראה כאילו מעולם לא יצא את מסדרונותיו של הבנין. הפקיד לא אמר מילה על חוב שדחוף לשלמו, לא הזכיר עיקול מתקרב ולא המליץ על אמצעי תשלום דחופים. שילמתי את שוברי הארנונה הטריים בו במקום בסניף הדואר שבתוך העירייה, סניף המצוי במרחק 20 שניות מדלפקי השירות של מחלקת הארנונה. יצאתי משם, השארתי מאחוריי את הפקיד, שכנראה גם למיטתו הוא נכנס עם עניבה, לא לפני שהוא מוודא שלזוגתו יש ייפוי כוח. חתום. מקורי. בשעה 11:00, עמדתי שמח וטוב לב מחוץ לבניין העירייה – “הוטל קליפורניה” המקומי – ושאפתי לראותיי מלוא גזי פליטה אבן-גבירוליים. אחר כך שחררתי אנחה. הוקל לי לאחר שהשארתי לרון יותר מ-14,000 ש”ח תשלום ארנונה עד לסוף 2009 – בטח לא התנהגות של אדם המבקש לחמוק מחובותיו. מי היה מאמין שדווקא לאחר תשלום זה יטיל רון עיקול על ששה חשבונות בנק של חברי הקבוצה.

נעשה סדר: מדובר על חוב של 30 יום בערך, ששולם כמעט שבועיים טרם הפעלת העיקול. אז למה הוטל עיקול? לטענת הפקידה לוקח לרון כ-10 ימים (!) לקלוט תשלום שמתבצע בדואר. ביום העיקול התברר משיחה עם הפקידה שביצוע התשלום דווקא “נקלט”, אבל את העיקול שהטיל רון בריון על חשבונות הבנק ניתן היה להסיר רק כעבור שלושה ימים. רון, כך מסתבר, “שלף וירה” כשהוא אינו מציית לשום נוהל סביר של פתיחה באש. אחר כך לך תאמין לקצינים שלנו ובטח לטובי טייסנו שצה”ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אגב, האם כבר הזכרתי שלקח לרון יותר מארבעה חודשים וחצי לבצע פעולה שבה הכסף עובר בכיוון ההפוך – ממנו אלי? אז הנה אני מזכיר זאת: ארבע וחצי חודשים לקח לו לבצע העברה של כ-2,500 ש”ח מחשבון הארנונה הקודם אל החשבון החדש שנפתח לאחר קניית הנכס. כל אותה תקופה ניסיתי לברר מה עלה בגורלו של סכום זה. לפקידים ולפקידות לא היה מה לומר, ואף פניתי למפקח המדור – בחור מעונב בג’ינס העוטה על פניו חיוך מקצועני – והוא הסביר לי: “אין מה לעשות ידידי, יש להמתין בסובלנות”. ארבעה חודשים וחצי לאחר בקשת ההעברה, רון החזיר לבסוף “לידידי” את הכסף בתוספת הצמדה, אך ללא ריבית – ריבית שהוא דווקא נהנה לגבות במקרה של איחור מהצד שלי. 2,500 ש”ח הינו סכום גדול בהרבה מסכום החוב שלנו, אך למיטב ידיעתי בגין זאת לא הוטל עיקול על חשבון הבנק של רון.

אין ספק שחלה עלי, כמו על כל אחד אחר, החובה לשלם בזמן. אבל מכאן ועד איבוד העשתונות מצדו של רון הדרך (צריכה הייתה להיות) ארוכה. רון, חצוף שכמותו, בטח ישיב בדקלום שהעירייה עושה את כל מאמציה על מנת ש… וכי צר לו ש… וכי הוא פעל בהתאם לכללים. כן, אני יודע, העיריה פועלת “בכפוף לתקנון”. אבל זה עדיין לא הופך את התקנון לתקין, לא כל שכן למוסרי. ובאמת, אין קשר בין מוסר לבין התנהגותו האלימה והבריונית של רון בנדון.

רון יושב בתוך עמו. אין ספק שחוסר המידתיות של פעולותיו הוא בבואה של חוסר המידתיות המאפיין את המדינה שלנו על גופיה השונים. אך אני כבר לא תמים, ואני לא חושב שחוסר המידתיות המשווע בו נקט רון (ולא רק במקרה זה) הוא בהכרח תוצר של המצב במדינה. אני חושב שכיוון הסיבתיות הוא הפוך: אני סבור שרון ואנשים שכמותו הם-הם הסיבה לחוסר המידתיות המקיפה אותנו מכל עבר ולכוחנות הלופתת אותנו. בהקשר זה, אני מפנה את רון לעיין במשל האותיות הקטנות והגדולות לאפלטון, אם כי אמליץ לו לקרוא בו כשהוא אינו עוטה על פניו את חיוכו הזחוח, שלא מסתיר – ואולי גם לא מבקש להסתיר – את הנאתו מכוח.

פעם אחרת אולי אספר גם על ארגז הרוח שרון פירק לפני מספר שבועות בגג הרעפים בדירה בה אני מתגורר: בשעה 7:00 בבוקר, ללא דפיקה מקדימה בדלת, הוא פירק קרש אחר קרש. אמנם ב-15:00 אחר הצהרים ביום שלפני כן הוא טרח להדביק מודעה בנדון, במיקום בעייתי למדי, ובה נאמר שבמידה ואנו מעוניינים לערער… . כאמור, נדבר על זה בפעם אחרת.

מעולם לא נמניתי על קהל אוהדיו של רון, אבל דווקא משום כך הופתעתי מהאכזבה הרבה, וגם מהגועל, שחשתי לאור התנהגותו הבריונית, האלימה והדורסנית.

“…כל אותם גופים המהווים את מערכת-העולם האדירה, אין להם שום קיום מחוץ לאיזו רוח, וישותם היא היותם נתפסים או נודעים; ומכאן, שכל זמן שאינם נתפסים בפועל על ידִי, או שאינם נמצאים ברוחי או ברוחה של נשמה ברואה אחרת, הריהם בהכרח או מחוסרי כל מציאות, או מתקיימים ברוחה של איזו נשמה נצחית…”

(ברקלי, מתוך: עקרוני הדעת של האדם)

סניף קופת החולים “מכבי” ברח’ בלפור בתל אביב. בכסא הצמוד אלי מימין יש מקום פנוי ועליו התיק (היפהפה) שלי. מקום פנוי נוסף משמאלי, מרחק של מטר וחצי ממני. מן המעלית יוצאת בחורה בשנות ה-30 לחייה וניגשת לדלפק. אני קולט שהיא חיה בסרט: מתהלכת לאורם של זרקורים מדומיינים, כשהמצלמה עוקבת אחר צעדיה. לאחר כמה סידורים בדלפק המזכירות הרפואית הגיע הרגע בתסריט שבו הבחורה מחליטה להתיישב לצידי, דווקא לצידי, ואומרת: “אני רוצה לשבת כאן… אפשר…?”, “כן, בבקשה”, השבתי בטון מעושה. ובתסריט הפרטי שלי סיננתי לעצמי בסרקזם why not, come sit on my lap. אני מסוגל להבין את הצורך של אנשים להנכיח את עצמם. אבל בקופת החולים?!

מייד לאחר שהיא התיישבה צלצל הנייד שלי. יופי מחפשת אותי. עניתי, החלפנו מידע על היום שלה והיום שלי (מה נשמע, נה נה נה וכו’), ועידכנו זה את זו בהתפתחויות שונות. דיברתי בשקט, אבל היה ברור שאני מדבר עם בת-זוגי. אני מאוד אוהב את יופי ומאוד אוהב להגיד לה את זה, אבל בהתחשב בסיטואציה הצפופה בקופת החולים נמנעתי מענייני הקוצי-מוצי והשתדלתי שהשיחה תהיה אינפורמטיבית בלבד. יופי אמרה מה שאמרה ואני אמרתי בתגובה ש”גם אני”. השיחה הסתיימה.

ואז התחילה השיחה הסלולרית של הבחורה לידי. היא ניהלה שיחה פרטית ואישית לחלוטין. כלומר, כביכול. “הייייי, מה קורה… כן, חה חה חה, אוי זה מזכיר לי…”, ועוד כל מיני כאלה אותם היא ביטאה בווליום גבוה מאוד, באינטונציה פלרטטנית ובשפת גוף משוחררת למדי – שמאוד מודעת לעצמה ככזו. החלפת המידע והרגש בינה לבין הבחור מעברו השני של הקו, צריכה הייתה, כך מסתבר, לעבור דרך כל הנוכחים במסדרון ההמתנה.

ואז הגיעה השיחה לרגע שלשמו התכנסנו. להלן התקציר: “טוב… אוקי; מה? אבל למה? למה אתה שואל אותי? אם אתה רוצה להגיד לי משהו אז פשוט תגיד לי [צחיק צחוק]. כשאני רוצה להגיד לך את זה אני לא שואלת אותך, אני פשוט אומרת… נכון שאני לא אומרת לך שאני אוהבת אותך כל דקה וחצי אלא רק פעם בשעתיים [שוב מצחקקת], אבל אני אומרת. מה? אהה, אווו, כן. אוווווו. חמוד. חמוד שלי. גם אני אוהבת אותך. מאוד, אהבה שלי.” אולי היא לא מדמיינת סרט עלילתי, אלא דקומנטציה על חייה.

היא לא צהלה באהבתה לבחור שאיתה, היא צהלה מכך שהפגינה לעברנו את אהבתה לבחור שאיתה. אנחנו, היושבים במסדרון הצר של “מכבי שירותי בריאות”, ובעיקר אני – זה שלוהק לתפקיד הצופה בשורה הראשונה – היינו קהל היעד של השיחה הזו. והשיחה הפרטית הייתה כזו רק לכאורה. גם הדיבור האדיש לקיומנו – הנוכחים ברקע – לא באמת היה אדיש. היא נזקקה לנו כמו שאקסהיביציוניסט זקוק לקהל. השיחה שלה עם הבחור הייתה מקבלת אופי שונה לגמרי אלמלא היינו שם. ואולי אז היה שם סיכוי לפחות וולגריות, לרגישות כנה, לקצת פחות שליטה. להתנהלות רפויה יותר – שלא נאחזת בדפנות.

אחרי שסיימתי אצל הרופא יצאתי מחדרו ונעמדתי בדלפק כדי לברר איזה עניין. גם היא יצאה ונעמדה לידי. שמתי לב שהיא מסתכלת עלי במבט שמבקש את תשומת לבי. התעלמתי. אם כי התעלמותי יכולה גם להיחשב כהתייחסות אליה. במובן זה היא השיגה את שלה. מה לעשות, היא מאלה שצריך לעבוד בשבילם, אפילו בניוטרל.

יצא שהיא הלכה לפני. כמעט כתבתי “התפוגגה”, שכן לא ברור מי “יתפוס” אותה עכשיו, מיהו הקורבן של מלאכת ההנכחה. זו עבודה קשה “להיות נתפס”. תמיד להימצא ביחס למשהו, תמיד להיות תלוי ביחס הזה, משועבד לו. זו וריאציה על מצבה הקיומי של הבימבו: דריכות תמידית. אבל אין מה לדאוג לה בעניין ההתפוגגות; כל מה שהיא צריכה הוא למשוך קצת תשומת לב ברחוב, עד אחר הצהריים, ואז כבר יתפוס אותה הבחורון שהיא תפסה לעצמה.

בפעם הבאה אולי כדאי שתקבע תור למישהו או מישהי שיעשו לה “ריפוי מתפיסה”, אם כי עולה החשד שמדובר במחלה אוטואימונית שלא ניתן לרפאה.

שיעור היוגה התחיל מבחינתי בכבדות מסוימת. הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים וגם משהו באנשים שהיו מסביבי בכיתה לא עבד מספיק טוב. התחלנו בתנוחות עמידה וכשסיימנו אותן, בערך חצי שעה אחרי תחילת השיעור, המורה הכריזה על תרגיל שנעשה בזוגות. הרעיון עייף אותי והעיק עלי. בדיוק כפי שקרה לי בבית הספר כשהמורה הייתה מחלקת אותנו לקבוצות. עבודה בזוגות בשיעור יוגה יוצרת אינטימיות כפויה שאינה במקומה, אלא אם כן אתה מכיר את בן הזוג הפוטנציאלי. פתאום אתה צריך להתאים את עצמך למישהו, להריח את הזיעה שלו, ולפעמים גם להרגיש אותה בידיים.

בפעם הקודמת שעבדנו בזוגות גם יופי הייתה בשיעור, אז באופן טבעי – כמו בחיים – נהיינו זוג (בכלל, איפה שלא יזרקו אותי ואת יופי, אנחנו נהיה זוג). אבל בשיעור האחרון יופי לא הייתה. בכל מקרה, כאמור, כשהמורה הכריזה על תרגיל בזוגות נפלה עלי עייפות וחשתי שמציפה אותי מועקה. ואז היא הוסיפה – עדיף שתמצאו בן זוג בן מינכם ושממדיו דומים. במהלך הדגמת התרגיל הייתי עסוק במחשבה שאין כאן אף בחור שאני מסוגל להיות בן זוג שלו. אין לי בעיה ספציפית לעשות תרגיל עם בחור, הבעיה שלי היא התרגיל בזוג. אבל כולם בכיתה נראו לי אנטיפתיים. קבוצה של אנשים שלא כל כך התחברתי אליה – גם הבחורות, אגב. קורה. ואז ההדגמה התקרבה לקיצה, ואני אמרתי לעצמי בייאוש שהנה זה עומד לקרות, צריך לבחור בן זוג. איכשהו, לפני שהספקתי למצמץ, כל הבחורים בחרו להם בן זוג. המהירות הזו מגיעה כנראה מאותו מקום בו הם נחפזים לתפוס מקום בקיר כשעושים תרגיל עם קיר. כמו האנשים בתור בבנק – להשתלט, ומהר. עשיתי למורה פרצוף של “לא נשאר לי בן זוג”, אבל כמובן שהבעתי לא הייתה מאוכזבת מדי.

תוך שניה וחצי מרגע שסימנתי לה, המורה קישרה אותי עם בחורה מהצד האחר של הכיתה. “תהיו אתם זוג”. לפני כן בכלל לא ראיתי אותה. גם לה לא נשארה בת זוג. היא הביטה בי משם וחייכה. גם אני חייכתי. נדמה לי שלשנינו יצא חיוך עם דוק של מבוכה, אבל גם של שותפות גורל מהסוג הטוב. כשניגשתי אליה הספקתי להגניב לה שזוגתי הייתה אומרת לה שאנחנו אכן מאותו מין (כלומר, שגם אני בעצם בחורה). ויכולתי להגיד לה את זה בכיף, כי כבר מרחוק ראיתי שיש לה חיוך טוב, עיניים מאירות ופיקחות ואנרגיות טובות. ככה בשניה ראיתי את כל זה. אחר כך כשהתחלפנו בתפקידים וידאתי את זה. כשעמדנו להתחיל את התרגיל שוב היה שם רגע קצר של מבוכה – בכל זאת, נוגעים אחד בשני, ועוד באזור מפרק הירך. אבל הרגע הזה היה הדדי, ומאותו מקום, ולכן ביטל את עצמו כמעט לחלוטין.

בתרגיל סיפקנו זה לזה תמיכה ושיווי משקל, כמו שהיינו אמורים. ואחר כך נפרדנו בחיוך והמשכנו בשיעור. אבל מאותו רגע נאחזתי באנרגיות הטובות שלה, וגם בתחושה שהיא מרגישה כמוני. הבחורה הזו המשיכה למעשה לספק לי תמיכה מהקצה השני של החדר והחזיקה אותי בשיעור. ואני הרגשתי שגם היא לא מוצאת את עצמה בכיתה הזו, ושגם אני מחזיק אותה בשיעור. זה הרגיש טוב. הייתה בזה הקלה. כמו להיאחז במצוף אחרי שחיה ארוכה. אחר כך המורה הכריזה על תרגיל זוגות נוסף – מתח באוויר, שלא יחטפו לי אותה – ומייד הוסיפה שנעשה אותו באותם הזוגות כמו קודם. הקלה. איזה כיף! שוב אנחנו זוג. לראות את החיוך האינטליגנטי שלה מקרוב פעם נוספת! עכשיו התרגיל יהיה קל. התקרבתי לעברה: ברור שהיא חייכה, וגם אני.

בסוף השיעור החלפנו משפט וחצי, שוב חייכנו זה אל זה, ונפרדנו לשלום. בדרכי הביתה חשבתי לעצמי שיש סיכוי מסוים שההרגשה שלי שגם אני החזקתי אותה בשיעור איננה רק פרי דמיוני.

שושנת העמקים (Lily of the Valley)

מתוך: Sheer Heart Attack by Queen
מילים ולחן: פרדי מרקיורי
תרגם: זהר כוכבי

כל ימי אני מבקש ותר
אך איני נענה בדבר
נפטון, אל הים, ענני, בתחינה ממך
שושנת העמקים אינה עונה

על גבי אשכב ואחכה, עפעפיי פקוחים
נושא עצמי דרך שְמֵי מרום סוערים
אבקש בכל משעול ושביל
ממלכתי אתן בעבור הסוס שיראני הנתיב¹
אך כוחותיי הולכים וכלים
אשת הנילוס, אשת נְכָלים²
הקלי משאי
הסירי מעלי את הכישוף ועזבני לנפשי

שבע ימות חצה השליח ועבר
לבשר למלך ארץ ריי³ כי נשמט כתרו מידיו
המלחמות לא יחדלו לעולם
מתי אמצא מנוח, אני שואל
אך שושנת העמקים אינה עונה

1. “My kingdom for a horse”, “מלכותי [או ממלכתי] בעבור סוס”. כך במקור המצטט במדויק את קריאתו של ריצ’רד ה-III מתוך מחזהו של שייקספיר באותו השם. המחזה עוסק ב“מלחמות השושנים” שהתקיימו בין בית יורק לבית לנקסטר באנגליה של המאה ה-15.
2. קליאופטרה. במקור: Serpent of the Nile.
3. Rhye: ארץ “מיתולוגית”, פרי דמיונו של מרקיורי.

שמוליק היה חתול שבא מאהבה. חתול אוהב. וגם אהוב. היו לו עיניים שפועלות עליך כמו שמן חמים על הגב בתחילתו של עיסוי. העיניים של שמוליק היו חלונות עם נוף ירוק. העיניים שלו, אפילו התכוננת ועשית שריר, מצאו את הדרך אל בטנך והמיסו אותך. ואם לא, אז לא היית ראוי. ובאמת, שמוליק אהב בטנים רכות; אהב לעסות אותן עם רגליו הקדמיות. שמוליק מאוד אהב את דורון ואילן. הוא זז כמו אהבה, השמיע קולות של אהבה, הרגיש כמו אהבה ונראה כמו אהבה. יש מי שיטיל בכך ספק. אבל הייתה שמחה באוויר, עיניים נעצמו בעדינות ונפקחו מחדש, היו מבטים חודרים, היה מגע, הייתה תחושת חום עמוקה. הייתה דאגה. ויש געגוע.

היו ימים לא קלים. לפני כמה שבועות, מוקדם מהצפוי, הברירה הלכה והתפוגגה. צריך היה לקבל החלטה. צריך היה להרדים את שמוליק. הוא הבין. בערב שלפני שמוליק פעל בניגוד למנהגו. הוא החליט להתיישב באדנית שמחוץ לחלון, האדנית שאלכס נוהג להתפרקד בה; מסמן את עצמו לאלכס לימים שיבואו בלעדיו. וגם מתרחק כמו חתול שהולך ואוזל. ביציאתו אל האדנית עשה שמוליק חסד אחרון לדורון ואילן. בהתרחקותו הכמעט שלווה אותת להם את הסכמתו למה שיקרה מחר. בין הצדדים התבצעה החלפת מידע דרמטית. במחוות, לא במילים. יש מי שיטיל בכך ספק, אבל באוויר, בגובה הברכיים, היו זרמים עזים של רגש ועל הרצפה אפשר היה להבחין בסימנים של דמעות.

היום שלמחרת הלך והתארך. ובכל זאת היה קצר מדי. זה היה יום קשה מאוד. וגם הלילה. אחר כך הגיעו עוד ימים. יש קבר. אבל הוא לא קובר הכל.

אלכס, שחי לצד שמוליק 11 שנה, עוד מתקופת הבטן, נשאר לבד. עברו על אלכס דברים לא פשוטים. עדיין עוברים. כולנו רואים את זה. הוא משתנה. עכשיו הוא גם הוא וגם לא הוא. אבל עוד מעט הוא יהיה עצמו. וזה יהיה עצמי אחר. אלכס שואב כוחות מהסימנים והריחות ששמוליק פיזר לו באדנית ובבית. מדי פעם מרצדת תמונה של שמוליק בשומר המסך. אז עובר בו רטט. תמיד יש מישהו שמטיל ספק. אבל רואים.

חודשים לפני כן הטבע והריחות עשו את שלהם. היו יללות, היו שכנים עצבניים, שקית מים נזרקה מהחלון. בטנה של חתולה החלה לתפוח. ואז, לפני חצי שנה, נולד חתול. לא ידוע היכן. גם לא חשוב. ברור שהלידה הייתה קלה. העובר התמתח, הִמהם, והחליק החוצה. מעבר לכך לא ידוע כמעט דבר. ההורים, ככל הנראה, עלו ממצרים.

בימי האימוץ באו אנשים. הסתכלו, נגעו, אפילו ליטפו. אבל הם לא נעו בעדינות. החתול שחור. כך אמרו. אחר כך חצו את הכביש בהקלה. כל מסוּבָּב צריך סיבה. נראה היה שהמזל מתרחק. ואולי באמת התרחק, אבל רק כדי לאגף לעבר אנשים שמסוגלים להטות את ראשם על צירו. המבטים נפגשו. בפניו של החתול ניצת מבט קדמוני, כמעט אגדתי.

הם קוראים לו סיילם. יש לו מקום בעולם. מקום משלו. זה ברור לגמרי. הנינוחות שלו בעולם מעידה על כך. תמיד יש מי שמפקפק. אבל סיילם הולך ומרחיב את המקום שלו. הוא הכי חתול שיכול להיות, אבל גם חתול נטול חתול. הוא סם הרגעה ללא מרשם. גוף שעיר שמפיק אהבה. ושלווה. והוא שובב. וחי מאוד; גם כשהוא ישן. הוא אוהב להמהם. והוא הוכחה מהלכת על ארבע ששחור מרזה.

לפני ימים אחדים פרסם רועי צזנה רשימה העוסקת בניסויים בבעלי חיים. צזנה כותב: “בהכללה אפשר לומר במידה רבה של צדק שכל התקדמות במדעי החיים הושגה דרך ניסויים בחיות.” כדאי להתעכב רגע על טיעון תועלתני זה ולבדוק כמה מהשתמעויותיו. צזנה צודק. אם להמשיך את ההגיון שלו, אזי אין ספק שההתקדמות בתחומים אלו יכולה הייתה להיות אפילו רבה יותר, מהירה יותר ומדוייקת יותר אילו הניסויים הללו היו מתבצעים בבני אדם. ובאמת, תארו לכם שהיינו משתמשים בטיעון בדבר התקדמות מדעית לשם הצלת חיים ומניעת סבל אצל בני אדם על מנת להצדיק ניסויים קשים בבני אדם אחרים. היינו מבצעים ניסויים זוועתיים במספר מועט של אנשים על מנת לרפא מספר אדיר של אנשים אחרים, וכך היינו מקבלים פתרונות מדוייקים יותר ואמינים אף יותר. תארו לכם שאנשים אלו אף היו מסכימים לכך בדיוק כשם שפונדקאיות מסכימות ללדת עבור אחרים. מה רע בטיעון מסוג זה? האמת, יש כמה קובעי מדיניות בסין שלא חושבים שהוא טיעון רע. באנלוגיה לטיעון זה אפשר לומר שכל התקדמות שהיא הושגה על חשבון פרט או קבוצה כלשהם. גם צמיחת המשק אינה יכולה לבוא אלא על חשבון מעמדות מסוימים; כך הולך ומסתבר ככל שההפרטה הולכת ומעמיקה. כך מסבירים לנו בפנים רציניות ומודאגות, אך עם זאת נחושות, המבטאות (וזה לא בדוק אמפירית) חסר בגן הספק.

מעבר לשאלת יעילותם של הניסויים, שתמיד אפשר להביא טיעונים בעדם ונגדם, עולה גם שאלה עמוקה מאוד בנוגע לזכותו של מאן דהוא להכאיב “בשם המדע” ובשם הקדמה האנושית. זו גם שאלה של גבול. צזנה טוען כי המדע מבקש להכאיב לבעלי החיים “כמה שפחות” (מעין וריאציה על “קילינג מי סופטלי”, או על “אני מעיר את אמא בשקט בשקט, כדי שהיא לא תתעורר”). זהו קו טיעון בעייתי מאוד. אבל בכל מקרה, זה לא מקל על כאבו של הקוף שהזריקו לעיניו חומר שורף. זה כואב לו מאוד – וזה לא משנה לו שמנסים לכאורה להפחית את כאבו. הטענה של צזנה ואחרים היא שיש כללים, ועדות ושאר גורמים המפקחים על אופי הניסויים, על נחיצותם ועל מידתיותם. ועוד הוא טוען כי רוב החוקרים מצייתים לכללים, וש”רבים מהחוקרים מנסים להנעים את זמנן של חיות הניסוי שברשותם”. מניין הוא יודע זאת על רבים מהחוקרים? (נסו את הלינק הבא ותראו כיצד מנעימים את זמנם של בעלי החיים, אך שימו לב כי התמונות קשות מאוד לצפיה). טענתו זו מצויה מעבר לאופטימית ומעבר להיתממות. ועדות, כללים ופיקוח ישנם גם על מחנות מעצר, בתי חוסים ומוסדות בהם שוהים חסרי ישע מסוגים שונים – והמצב שם בעייתי ביותר. הכללים והתקשי”רים למיניהם מועילים כנראה במשהו, אבל לא מונעים את האכזריות. לא קל להשלים עם זה, אבל כשנותנים לאדם כוח, יש להניח שהוא ישתמש בו. באנלוגיה אפשר לומר שלא מספיק שצה”ל הוא “הצבא הכי מוסרי בעולם”, שכן “הכי מוסרי” עדיין לא עושה אותו מוסרי או מוסרי מספיק. אגב, אני מזכיר כאן את צה”ל, כיוון שהוא עושה שימוש אכזרי בבעלי חיים.

צזנה מעיד על קורס שלקח בטכניון בניסויים בבעלי חיים, ולמרות זוועת הניסויים עליה מדברים רבים, המציאות, “לרווחתו”, הייתה מאוד שונה. מה אומר ומה אגיד – הטקסט שלו בנדון הזכיר לי כתבות במגזין “לאשה” בהן מתברר שהרעבים ללחם באפריקה “לא מאבדים תקווה” ושהילדים הרעבים משחקים כדורגל עם מתנדבי אירגוני הסיוע. לפתע מתברר שבכל רע יש גם טוב ואז אפשר לישון בשקט. זה לא שהניסויים האכזריים לא מתבצעים, זה לא שבעלי חיים אינם סובלים יסורי תופת, זה לא שטכנאים במעבדה אינם נוקטים באלימות כלפי קופים, אבל כל אלו לא היו בקורס של צזנה בטכניון. אני באמת מאמין לצזנה. אני מאמין שאפילו בסין חלק מתעשיית המוות מתבצעת ב”דרכי נועם”. אבל אני גם מאמין שגישתו של צזנה היא גישה מביכה החושפת את הצורך ב”רווחה” – הרווחה שלו, ההקלה שלו כמובן, לא של בעלי החיים – על מנת להסיר מעצמו את העול ואת יסוריי המצפון שלו אותם הוא מבקש להדחיק, אך הנחשפים תוך שהם מדלגים ממילה למילה בטקסט שהוא הפיק.

ובאמת, איזה מן טקסט יש לנו כאן? מעבר לאי הסכמתי עם צזנה, מעניין לשים לב להירתמותו הנחושה להצדקת דרכי פעולתה של הדיסציפלינה בה הוא פועל, גישה המבקשת באמת ובתמים להיות מאוד אחראית. בעיקר יש לשים לב להיעדרו של ספק בטקסט שלו, טקסט המציית באופן עיוור (כלומר, מתוך חוסר מודעות) לקודים של הדיסציפלינה. זה שיעור מצויין בחיברות של פרופסיה. לפני כמעט 20 שנה כתב הפילוסוף ג’ון סירל את הדברים הבאים ביחס ל”מה נכון” ומה “לא נכון” לומר – במקרה שלו הביקורת מכוונת לתפיסת מושג התודעה בתחום של לימודים קוגניטיביים, מושג שנתפס כ”בעיה” שהס מלהזכירה:

“As recently as a few years ago, if one raised the subject of consciousness in cognitive discussions, it was generally regarded as a form of bad taste, and graduate students, who are always attuned to the social mores of their disciplines, would roll their eyes at the ceiling and assume expressions of mild disgust.”

הדבר החשוב הוא שאותם תלמידי מחקר עליהם מדבר סירל גילגלו את עיניהם לתקרה מתוך אמונה אמיתית בצדקתם. כלומר, הם לא עשו הצגה כדי למצוא חן בעיני המרצים שלהם. ובדיוק משום כך כתבתי קודם לכן שגישתו של צזנה מצויה מעבר לאופטימיות ומעבר להיתממות. היא נמצאת בערוץ השקוף של האינדוקטרינציה. גם מעניין מאוד לשים לב לאופן בו צזנה מקיים לכאורה דיון נרחב בעוד שלמעשה רשימתו מתקיימת בערוץ מסוים מאוד, בעל הנחות חדות מאוד – אם כי מובלעות למחצה – על אודות מה נכון ומה לא נכון. לדוגמה, ברור לצזנה כי על מנת להציל בני אדם מכל מיני סוגים של סבל יש לבצע ניסויים בבעלי חיים, אך הוא אינו מקיים דיון בהנחה תועלתנית זו, אלא מראה את יישומה בפועל. אמנם הוא מביא מספר עדויות ביחס ליעילותם של הניסויים, אך לא דן בתקפות של הנחת העבודה הזו. וכפי שכבר טענתי, אם כבר יעילות, מדוע להיעצר אצל בעלי החיים ולא להמשיך לניסויים בבני אדם? רשימותיו הקודמות של צזנה מתייחסות לשאלת מעמדם המוסרי של בעלי החיים ולהיסטוריה של הפילוסופיה בנדון, אך הן עוסקות בנושא בצורה קצרנית ביותר ומוטה מאוד, המתעלמת מן המורכבות הרבה – לרבות הקונפליקטים הפנימיים – של הגות זו. אגב, הנחת העבודה המתנשאת ביחס למעמדם הנחות של בעלי חיים אינה שונה באופן עקרוני מקו המחשבה המבקש לעקור מכאן את הפלשתינאים משום שלעם היהודי היו בעיות קשות באירופה.

כדאי לחשוב על האפשרות לרסן את הצורך המדעי בהשגת ידע. פעמים רבות צורך זה אינו מונע רק מכוח האנרציה של “התקדמות המדע”, אלא גם מהצורך של המדען לקדם את עצמו על ידי תקציבי מחקר. העובדה היא שטיעונים מהסוג שצזנה מביא עובדים יפה מאוד ב”תעשיית המוות” בסין ובמקומות אחרים – שם מוכרים אנשים מתים (מבלי שנתנו את הסכמתם בחייהם) לתערוכות, לבתי חולים אוניברסיטאיים, ושם הורגים אסירים – מכוונים להם רובה לראש ויורים – לשם “תרומות” איברים ולניסויים מדעיים. הניסויים שמאפשרת סין בבני אדם מוכיחים – ואני אומר זאת בציניות – שיש לפחות מקום אחד בעולם בו חושבים שיש ליישם את הטיעון בדבר יעילותם הרבה של הניסויים באופן חסר פניות (שהרי הדמיון בתוך קבוצת בני האדם גובר על הדמיון בין בני אדם לבעלי חיים אחרים).

את רשימתו פתח צזנה בהתרשמות הבאה: “לפני מספר חודשים השתתפתי כקהל בהרצאה מטעם ארגונים לזכויות בעלי חיים. לצערי, ההרצאה התמקדה בעיקר בפנייה לרגש במקום לשכל.” אני לא מאלה החושבים שפניה לרגש היא דבר רע. אבל טול קורה מבין עיניך. אם הכותב יפשפש בנפשו (המטריאלית כמובן, זו הניתנת לבחינה אמפירית ורציונלית) אזי יתכן שיוכל להבחין שהבסיס הרעיוני המובלע של רשימתו מבוסס בעיקר על רגש. מדובר הן על הרגש המבקש להצדיק פעילות שבגינה יימנע סבל וכאב אנושי, והן על הרגש המבקש להצדיק את הפועל, זה המבצע פעילות זו ומבקש לרחוץ בניקיון כפיו.

“האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי”. כך פותחת את דבריה העורכת הראשית והמו”לית בהוצאת אחוזת בית, שרי גוטמן. לכבוד כנס תל אביב לתרבות, ביקש המגזין טיים-אאוט מכמה מהמרצים בכנס לתת עצות ליוצרים מתחילים. להלן כמה עצות מובחרות שאפשר (וצריך) ליישם על כתיבה, לרבות כתיבה אקדמית. בסופן, גם העצה של גוטמן במלואה.

רנה ורבין על משובים ועל טיוטות:

כשגמרת לכתוב, תן את הספר לקריאה לאנשים סביבך. לפחות לעשרה, שאינם אמא שלך. שמע מה אנשים אומרים, וליתר ביטחון, שאל אותם שאלות מכוונות. כולם יגידו בהתחלה שזה יופי של ספר. לא נעים להם. נסה לקבל הערות על מה שלא עובד, ולא אישושים לכך שאתה מוכשר. אל תשלח את כתב היד להוצאה לפני שעברת עליו לפחות שלוש פעמים ותיקנת לפי הערות הקוראים.

הקטע היפה ביותר באסופה הזאת,  מפיה של שרי גוטמן:

האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי. הכותב המתחיל בטוח שהוא חש בפחד הנורא הזה רק משום שהוא כותב מתחיל ומשום שאין לו שום הוכחה מצטברת לכך שהוא אכן אדם יוצר. אני אומרת לו: כל מי שכותב מרגיש ככה: הפחד, הלבטים, חוסר הביטחון, תחושת המיאוס הרגעית כלפי מה שכתבת (ואולי אפילו אהבת) רק לפני רגע – כל אלה הם חלק בלתי נפרד ממלאכת היצירה. הנחמה הגדולה היא שדווקא החשש הזה, העמוק והמאיים כל כך, הוא במקרים רבים ההוכחה לכך שמדובר באדם כותב באמת.

גוטמן צודקת. מי שמייצר טקסטים בשביל לסמן “וי” על עוד כמה עמודים שהוא כבש בדפוס אינו עוסק בכתיבה, אלא בהכחדת יערות גשם. זה מזכיר לי סטודנטים שלפעמים מביעים באזניי חשש שלא יהיה להם איך למלא, מה לכתוב, בכל עשרים וחמישה עמודי העבודה הסמינריונית – חשש שמעולם לא הבנתי, ומשעשע אותי לשמוע אותו (ולעתים גם קצת מדאיג), אך החשש  מתבדה כשהם כבר נכנסים לעומקו של הנושא.
ומצד שני, חשוב לומר שהיסורים, עד כמה שהם אינדיקציה למורכבותו לעמקותו של הכותב, הם גם בעלי כוח מפתה עד התמכרות. אני מכירה “כותבים” שאינם כותבים כבר הרבה זמן, בדיוק בגלל שהם שבויים בקסמו של הדימוי העצמי של הכותב המיוסר, הכותב שבשל יכולתו לכאורה לראות את המורכבות האינסופית בכל דבר, הופך משוכנע שהוא אינו יכול לחדש דבר. כאן עבודת התחזוק של זהות האדם כאדם כותב השתלטה על מעשה הכתיבה עצמו עד כדי שיתוק.

מה שמביא אותי לקטע נחמד שהועבר אלי (תודה יונתן) מתוך ספרו של אלן דרשוביץ’, מכתבים לעורך דין צעיר (כנרת זמורה-ביתן 2006, תרגמה ענבל שגיב), ע’ 83-84:

כשהגעתי לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד בשנת 1964, היו בה כמה פרופסורים מכובדים ביותר שכמעט לא פירסמו דבר בכתובים. המוניטין שלהם כמבריקים היה אדיר ואוניברסלי עד כדי כך שהכיוון היחיד שהיה פתוח בפניהם היה כלפי מטה. הם חששו – בצדק, אני חושד – כי אם יפרסמו כתבים רבים, תתחיל להישמע ביקורת. ולכן הגבילו את יבול פרסומיהם ל”יהלומים מושלמים” נדירים, שאותם היו מלטשים במשך שנים. כתבים אחרים הופצו כ”טיוטות ראשוניות” או כ”עבודות בתהליך” כדי למנוע ביקורות, רשמיות או אחרות. הפחד הגדול היה שמא המוניטין ה”מושלם” שלהם יוכתם על ידי פרסומים שיהיו פחות ממושלמים.
לאחר כמה שנים בפקולטה הבנתי שהצורך שלהם בשלמות מנע אותם מפרסום עבודות מצוינות, גם אם לא מושלמות. הבנתי גם שאין דבר כזה, יצירה מושלמת. כל ספר, ציור, סימפוניה או נאום ניתנים לשיפור. החיפוש אחר השלמות הוא אשליה ואין לו קץ.
בזמן ההוא התחלתי להוציא לאור את ספרי הרבים והלא מושלמים. התוצאה היתה מסַפקת מאוד מבחינה אישית, אם כי כתבי היו, כמובן, נתונים לביקורת, שרובה מוצדק.

 

כיום אני כותב כמעט בכל יום ומפרסם ספר כמעט בכל שנה. אני מרגיש צורך לחלוק את הרעיונות שלי עם אנשים רבים ככל האפשר. לאחר שהקדשתי שנים רבות כל כך לצבירת מידע, אני מרגיש צורך לחלוק ממנו הרבה ככל האפשר. המבחן שלי לפרסום הוא בהחלט לא שלמות. במקום זה אני שואל את עצמי, האם שיתוף אחרים בחוויות, בטעויות, בתובנות ובדעות שלי יתרום תרומה חיובית לשוק הרעיונות. אני רואה בפרסום הרעיונות שלי חלק מתהליך של הוראה ולמידה. אני לומד מן הביקורת על כתבי. אני מלמד כשאני מציג את הרעיונות שלי, מבלי להכפיף אותם תחילה לאינספור תהליכי ליטוש, מירוק וביקורת עמיתים פנימית. שוק הרעיונות ילטש, ימרק ויעביר ביקורת. לכן, אל תחכה עד שהיצירה תהיה מושלמת. הוצא אותה לאור. ואל תהיה מישהו שחייב להראות כל טיוטה למאה חברים ועמיתים לפני שהוא מוציא אותה מתחת ידו. התוצר של תהליך כזה אולי “שלם” יותר ופתוח פחות לביקורת, אבל הוא יהיה גם פחות ייחודי – יותר שלהם, ובסופו של דבר פחות שלך. האמן בכתיבתך.

לשנה טובה תכְתֵבו.

ראיתי ברחוב אישה לבושה ירוק. אמנם בגוונים שונים, אך כולה ירוקה. מיד נזכרתי באירוע מימי התיכון.

יום שישי. תכף אמור להתחיל שיעור בחירה (”על הרעיון המדיני”, אם להיות מדוייק). משהמורה התמהמהה, לקח בערך 10 דקות מהרגע שהתחילה לבעבע בנו התקווה שהיא לא תגיע ועד האישור שאכן היא לא מגיעה. אושר צרוף. בשלב הזה נותרו כ-35 דקות עד להפסקה הבאה, זמן שבגיל ההוא, בטח בהקשר המסוים הזה, נראה כמו נצח קטן הטומן בחובו הרפתקאות ואפשרויות ובעיקר תחושת חופש; כמו ילד שמוצא מטבע. איכשהו הזמן אז היה רחב יותר ועבר לאט יותר, אם כי זה לא היה בהכרח יתרון.

פלאש בק ל-1988: אני, בחולצת טי-שירט לבנה שמעליה חולצת כפתורים תכולה המכופתרת בקושי עד לחציה – כזו שמאתגרת את המורה התורן, גורמת לו למצמץ בעצבנות עד שהוא מחליט שהחולצה מספיק תכולה ומספיק מכופתרת כדי להתעלם ממני, במכנסי ג’ינס משופשפים, יד בכיס, ובנעלי אדידס Decade, צעדתי לעבר רחבת בית הספר כמו חתול מנומר בן-תשחורת, נסיך מטעם עצמי. אבל הרחבה לא הייתה מעניינת, לא היה על מה להתחכך ולא היה שם דבר שגרם לי לגרגר.

אבל פתאום היה לי ברור כיצד להעביר לפחות חלק מהזמן החופשי שנפל עלי. כיוון שזו הייתה השעה של שיעורי הבחירה, וכיוון שחברתי דאז בחרה בשיעור ציור, שיעור שהביא איתו משב רוח לא מוצהר של בית-ספר פתוח, החלטתי לנסות את מזלי ולהעביר איתה כמה דקות גנובות. הגעתי לכיתת הציור. המורה לא הייתה, אז נכנסתי לכיתה במצב רוח שובב במיוחד. התלמידות (בעיקר תלמידות) ציירו כשברקע המולת דיבורים קלה, וחברתי ואני התחלנו סשן ציחקוקים: עשיתי את עצמי כאילו אני חוקר ודורש בציורה כמומחה אמנות, חיקיתי את הדמות שהיא ציירה ואת המורה לציור ועוד כל מיני. הייתי בשיאי. חברתי אמנם הזהירה אותי שהמורה אמורה לחזור, אבל אני לא שעיתי לאזהרותיה. אחרי 5 דקות נכנסה המורה (איה) לכיתה. היא ראתה אותי ואני אותה, אבל משום שהייתי מצוייד בתחושה שזה מעין שיעור פתוח (תחושה שהייתה, כאמור, מוצדקת, לפחות במידת מה – אבל בשלב הזה, לאור הטריפ השנון שהייתי בו, היא הרגישה כנכונה אבסולוטית), אז לא התרגשתי במיוחד.

“מי אתה?”, שאלה (לבסוף, כשהצטלבו מבטינו בפעם השניה).
לא עניתי.
לא יכולתי להתעלם מהרמה להנחתה בסדר גודל שכזה, וכיוון שכבר ידעתי מה עומד לקרות, פשוט נתתי לזה לקרות.
“מה אתה עושה פה?”, חזרה ושאלה.
כשאני מחויך קלות הצבעתי כלפי עצמי ואמרתי:
“אני? אני מסיפור אחר”.

ואז צעדתי לעבר הדלת תוך שאני חולף על פניה בצעד בוטח, גאה ומחויך.
מי שהתרכז יכול היה לשמוע צלילי מנגינת פסנתר ומנוע מכונית מתרחקת המשתרגים זה בזה ומסתיימים באבחה.

הגעתי לבנק והוא היה סגור. איכשהו בחישוב סידוריי הבוקר הנחתי שאגיע מאוחר יותר, אבל העניינים הסתדרו מהר מהצפוי והקדמתי. הייתי שם כרבע שעה לפני הפתיחה. בהתחלה עוד חשבתי ללכת משם ולקפוץ מאוחר יותר, או אפילו ביום אחר, אבל מיד שכנעתי את עצמי לגמור עם זה וזהו. נעמדתי ליד הבנק בתמימות. מתישהו הגיעה גברת. אחרי חצי דקה מהגעתה חשתי משהו באוויר, ואז תנועותיה לא השאירו לי ברירה אלא לעשות תנועות של “אני הייתי כאן קודם”. שני אנשים שווים, תחרות על משאבים, מצב של אי-ביטחון המביא למלחמה קרה. כך מתחיל לו עוד יום במצב הטבעי של הובס בפתח סניף הבנק בבן-יהודה. בוקר טוב.

אט אט הגיעו עוד אנשים, צובאים על הכניסה, מתגודדים – לא מסוגלים או לא רוצים לעמוד בתור, ולא מסוגלים שלא לכייח בפרהסיה על הבוקר: “מה קורה פה? הבנק סגור. למה? אדוני, כולנו בתור, עוד לא תשע. אז מה. נו, מה יהיה? כבר אחרי תשע. לא, אצלי עוד לא תשע. אבל גברתי אצלי כן. גם אצלי. אצלי עוד לא. לא רוצים לעבוד במדינה הזאת! מה קורה כאן? למה לא פותחים? מה, עוד לא תשע? היה, היה, כבר היה. נו, מה קורה…”. ותוך כדי הוצאת הליחה המילולית הזו על הבוקר אפשר היה לזהות מבטי הנהון בין האנשים, קרבה אד-הוק.

ואז שמתי לב שלדיבור הבלתי נלאה וחסר התוחלת יש תכלית נוספת, ואולי היא בעצם תכליתו האמיתית. ה”דוברים” מטעם עצמם מנצלים את דיבורם ואת תנועות ידיהם כדי להתקדם, כדי להתקרב עוד יותר אל דלת הכניסה, כדי לעקוף או לכל הפחות להצטופף. כאילו בלי להתכוון, כאילו ללא מודעות, סתם מעין הישענות על הצד תוך כדי דיבור והצצה בשעון, הישענות שנגמרת בניסיון לאזן את הגוף קרוב יותר לאדם שמצדך, ליישר עמו קו. והשותקים שלידם, מתוך אפקט העדר, מנצלים זאת כדי להתקדם עמם. זה הרגיש לי כמו משחק אינביידרז; בשלב כלשהו במשחק הפולשים מהירים מדי ורבים מדי, והם סוגרים עליך.

קבוצת האנשים הקולנית המדדה מסביבי כמו פינגווינים (שכלפיהם דווקא יש לי חמלה רבה) החלה להיות משא כבד מדי, הם ביטאו הלכה למעשה את טענתו של הובס כי “בדרך הטבע, לכל אדם זכות לכל דבר”. פתאום כבר חשבתי לוותר, לצאת ממיצריה של הקבוצה הסוגרת עלי, לקחת את אופניי ולהיעלם משם; לא לקחת חלק במשחק הזה שנדמה שהאנשים שמשחקים אותו קנו בו מיומנות רבה. ואז החלטתי להתקשח (שהרי טען הובס: “כי אשר לחוזק הגוף, הנה לחלש בבני האדם כוח מספיק כדי להרוג את החזק בבני האדם, אם בעזרת תחבולות סתר ואם בעזרת קשרי ברית עם אחרים…”), לא לוותר, לא לסגת – לא לתת לעדת ממורמרי הבוקר המטילה עצמה בכוח אל חומותיו ה”שקופות” של הבנק, לנהל את סדר יומי. האני שמחוץ לסיטואציה ניהל את זה שבתוכה וזה הקל עלי לבוא בטוב (ועוד טען הובס כי החוק הטבעי הראשון הוא “בקש שלום ורדפהו”). ביססתי את מעמדי ליד דלת הכניסה – והקפדתי לעמוד כך שכיוון פתיחתה לא ימוסס את יתרוני. קצת הופתעתי מעצמי, אבל הייתי נחוש. בכלל, אני נחוש למדי בעת האחרונה.

לפתע השומר סימן לעברנו במעין תנועה שכאילו מזמינה אותנו להיכנס. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל זו הייתה נעולה. בדיעבד הסתבר שהוא בכלל סימן לשליח שעמד מאחורינו. אבל הקבוצה כבר ניצלה את ההזדמנות, ותוך פליטת נשיפה עדרית הצטמצמה עוד יותר לכיוון גבי ולכיוון והדלת. הרגשתי שאני בסרט מצויר, אבל, כאמור, הייתי נחוש, ותיק הגב הגדול שהיה מונח על גבי כשריון חיזק אותי. ואז השומר פתח סופסוף את הדלת, אבל מיד עצר אותי: רוצה לבדוק את התיק. “מלחמת הכל בכל” עצרה לרגע ולעדת האנשים לא הייתה ברירה אלא לחכות מאחוריי. השומר – הריבון הזמני – סיים איתי. צעדתי (ראשון) לדלפק.

יצא לי לאחרונה לצפות ב”מחוברות”. אין לי אשליות, אמנם הגיבורות “מחוברות” למצלמה ואלינו, אבל ברור שהמצלמה מחוברת גם לעורכים מגמתיים. העריכה האינטנסיבית של הסדרה נוכחת ללא הרף – מעלימה נתונים אלמנטריים על הדמויות וממקדת אחרים. לדוגמה, עולמה המקצועי של ליאת בר און כלל אינו נוכח, מה שכן נוכח – כמעט אך ורק – הוא חיפושה אחר זוגיות ורצונה בצאצא ומה שקורה (או לא קורה) סביב זה.

מבין חמש הדמויות אני מוצא שחנה רטינוב היא המעניינת ביותר, בטח לאנשים המגלים עניין בעולמם של בני ובנות נוער. הקטעים של חנה מאפשרים לצופה גיחה אל צידה השני של הדלת – שבגילאים האלה היא לרוב סגורה – ומה שקורה מאחורי הדלת, גם לאחר הסינון של העריכה, בהחלט מאתגר וגם קורא תיגר. ומעניין גם ציר האורך של משפחת מהגרים. ה”הארד-קוריות” לכאורה של חנה אפשרית מספיק על מנת להתייחס ברצינות למה שעובר עליה, מה שעובר אליה מהוריה ולְמה שהיא אומרת.

בהתחלה נדהמתי מכך שרוב הצופים מעדיפים את הקטעים בהם מופיעה דנה ספקטור, אבל במחשבה שניה זה הגיוני. בסופו של דבר צופים רבים לא נהנים לצפות בעולמה המיוסר ורואה השחורות של חנה רטינוב. הפרינג’יות של מירי חנוך והדוגריות שלה – שאינה בלתי מודעת למצלמה, ועדיין אנושית מאוד לטעמי – מעבירים משהו נורמלי מחד ושאינו נכנע לחיים ה”פשוטים” מאידך. למרות שמירי חנוך ואיל שני הם טוטליים, רומנטיים, אינטנסיביים, הקטעים שלהם עוברים כשגרה, בצורה סימפטית ובמינון נכון. כך גם אצל ליאת וגם אצל “הבחורה בוורוד” – שעוד לא עמדתי לגמרי על טיבה – וגם אצל חנה. על אף העריכה המאוד נוכחת, הקטעים של דמויות אלו לא עוברים כמניפולטיביים (וגם על זה יש מה לומר, זה לא בלתי בעייתי) או כמניפולטיביים מדי, אלא עוברים כסוג של שגרה, ולכן עוברים כמו… כמו החיים.

דנה ספקטור מאידך, ויותר נכון ספקטור בתיאום עם עורכי הסדרה, מביאה בקטעים שלה ניסיון לקומנטרי על החיים באופן המבקש לקיים דיאלוג עם “סקס והעיר הגדולה”. כמו קארי בראדשו, היא חיה תוך כדי כתיבת טור על החיים שלה, בקול רם. זה לא עובר כשגרה, אלא כהצגה המציצנית שרצה בעיר, וזה מה שהצופים והצופות רוצים. החיים עצמם, על המסך, משעממים אותם; הם כבר חיים אותם, תן להם יותר! וספקטור נותנת להם את זה – היא מביאה להם את הבחורה בעיר שאין דבר שיותר מחרמן אותה מלשחק אותה קארי בראדשו בגרסה הנשואה בתוספת פן אישיותי של סמנטה, של מירנדה וגם, לעתים (אבל בכך היא לא תודה לעולם), של שארלוט.

ספקטור היא היחידה שמדברת אל המצלמה נאומים שלמים. לא רק פראזות על הא ועל דא, אלא היא מספרת לנו באופן ישיר, בנוסח “שלום יומני היקר” הרצאות שלמות שיש לה בראש, מעין shadowboxing נצחי. הדברים מתחילים בה ונגמרים בה: עושים לה, פוגעים בה, מצפים ממנה, אוהבים אותה, לא אוהבים אותה. יש מובן שבו היא חסרת מרכז כובד של השקפות שבאות מבפנים. כולה תגובה לעולם. גם כאשר היא מודה שהיא עושה משהו לא טוב – הודאה שאני מפקפק בה, כיוון שמאוד חשוב לה להישאר חיננית ומורכבת תוך כדי הכאה על חטא – היא מסבירה לנו מה היא עשתה, מה היא יכולה ומה היא לא יכולה, איך זה קשור להוריה, או איך זה קשור או לא למשהו אחר, ותוך כדי היא מתחילה לדמוע, ואז לצחוק בכאילו מבוכה, ולרגע להיות רצינית, ושוב דמעה, צחוק וכו’ וכו’. המסר שהיא מנסה להעביר הוא “תראו כמה קשה להיות אני”, אבל לי כצופה לא ברור מהו ה”אני” הזה, ומה ישאר ממנו אם נפחית ממנו את אוסף משפטי הקיטור והפוזות הכביכול בועטות לכל עבר, והעיסוק הבלתי פוסק באיך רואים אותי וכמה אוהבים אותי. מירי, חנה, ליאת והוורודה חושבות לעצמן: “זה עלי”. דנה ספקטור חושבת ואומרת “אני”. אני במרכז פה, אני העניין. והיא אומרת את זה לפחות שלוש פעמים ברצף: “אני-אני-אני” (שזו החלופה הכאילו קולית ל”אני ואפסי עוד”). לי יש הרגשה, לא מקורית, שהדגש שלה מורה על כך שיש סיכוי גדול מאוד שאין שם “אני”. אצל האחרות, החיים קורים ויש גם מצלמה. אצל ספקטור, החיים הם-הם הניתוח מול המצלמה של הדבר שקרה או לא קרה

ליתר דיוק, וכפי שכבר נרמז לעיל, ה”אני” שהיא פורשת לפנינו נטול מרכז כובד פנימי. כולו נטוע ברצון הנואש שיאהבו אותו. וכמו שקורה פעמים רבות, ככל שאנו משתדלים יותר, כך אנו מסתבכים יותר. ספקטור לא נמצאת בשום רגע כאן ועכשיו, בלי להסתכל על עצמה מבחוץ דרך המצלמה הביקורתית המובנית בנפשה. כך, גם כשהיא עושה סקס בצהריים עם בן זוגה על הגג, היא מיד טורחת לפוגג את הקסם ולהצהיר על המניפולציה הפולנית שיש במעשה הזה: היא פשוט נלחצה מכך שהוא יעזוב אותה כי אולי היא לא מספיק מפנקת וזוהרת. רצוי לזכור כי יש לנו נטיה לא מבוטלת להגשים את נבואות הזעם שלנו על ידי כניסה ללופ שהן יוצרות. מומלץ לנבא קצת פחות ולעשות קצת יותר.

קל לחשוב שספקטור מבינה את מה שנהוג לכנות “המדיה” הכי טוב מכל הדמויות בסדרה, אבל זה מטעה. יהיה מדויק יותר לומר שהיא זו שהכי נהנית ממנה, ולכן משחקת בה כמו ילדה המחזיקה בצעצוע חדש. בכל מקרה, ההתנהלות הזו עומדת לה לרועץ, שכן ספקטור עוברת כמתוּוכת הן במניפולציות שהיא עושה והן בהסבר שהיא מנפקת כמעין כתוביות ל”כבדי ההבנה”. אבל המדיה הטלויזיונית איננה רק ניפוח הדו-ממדיות של הטור בעיתון יום שישי והנפשתו לכלל דמות חיה, נושמת, מקטרת, מעשנת. הדמויות האחרות בסדרה – מטעמן ומהסיבות של עורכיהן – מביאות קו הרבה יותר רגוע. אבל דווקא משום כך הן עוברות הרבה יותר אותנטי והרבה יותר ריאליטי מאשר ספקטור. דווקא משום כך הן מעוררות מחשבה. ובדיוק משום כך הצפיה בהן הרבה יותר קרובה לצפיה בחייהם של אחרים מאשר אצל ספקטור. במובן זה דווקא הרגשת הנינוחות של ספקטור במדיה והמגמתיות של העורכים עובדת נגד הסצינות שלה בסדרה.

דנה ספקטור, כמו בפתיח של הסדרה, בחרה ונבחרה להיות זאת שתבעט. טוב, אין צורך להגזים – היא לא באמת בועטת בכל מה שזז לכל הרוחות, אלא רוקעת ברגליה על הרצפה או בועטת במישהו, כשלעתים רקיעותיה ובעיטותיה קטנות ומעצבנות ולעתים הן חסרות שליטה. בכל מקרה, הבעיטות שלה עקביות להדהים. מדי פעם גם תנשוך, מדי פעם תצבוט, ומדי פעם תפצה את בן-זוגה ובתה על מנת שתוכל להמשיך במסכת הקטטוניה הבלתי פוסקת המורכבת מאוסף של משפטי מפתח פסאודו מתוחכמים. הדמות של ספקטור (ולמי שעוד לא הבין, אני לא מדבר על ספקטור עצמה אלא על דמותה הטלויזיונית בלבד), מתעקשת לבטא את צדה הנרקסיסטי באופנים בלתי חינניים בעליל – ודווקא משום שהיא כל כך משתדלת להיות גם חיננית. במובן מסוים הסדרה מבטאת נרקסיזם בדרגות שונות של כל הדמויות, שכן נרקסיזם הוא כמעט בבחינת תנאי מקדים ללקיחת חלק בסדרה כזו, אך ספקטור ממש עובדת בזה.

כמו ב”אלפוני”, דנה נמה, דנה קמה… דנה מתקוטטת. מצד אחד היא מבקשת לצייר תמונה של בחורה (על אף שהיא כבר אישה) קשוחה, אך מצד שני היא עשויה מחומר עיסתי ודביק שממאן להתגבש לכדי בצק (ואני לא מדבר על בצק של לחם רוסי כהה שלא אמור בכלל להתגבש) – שלא לדבר על לעבור למצב צבירה של לחם. מה דנה רוצה? אני לא באמת מזהה מישהי שהיא רוצה להיות. אני לא מזהה מישהי שבאמת מוכנה להודות ברגעי ההנאה מהאימהות כשברור שיש לה כאלה, או יותר נכון לא מזהה אותה כאדם שמבקש להשלים עם היותו הורה; לא מזהה מישהי שמסוגלת לפרגן לעצמה להיות נחשקת באמת; אני גם לא מזהה ביצ’ית אמיתית. אני רואה דמות שמאוהבת בלהיות עצמה ורוצה מאוד להיות עצמה, אבל באופן פרדוקסלי העצמי שלה הוא פירוק וליבון תמידי של העצמי שלה. זהו עצמי שלחלוטין לא מספק אותה, אפילו משעמם אותה, והיא מבקשת בכל זאת להעביר לנו מסר שהעצמי שלה כן מספיק לה, אבל למעשה מבקשת מאתנו אישור שהיא אכן מספיקה וראויה לעצמה – וכל אותה העת ממוקדת בדבר אחד: יניקה עמוקה מהסיגריה, או, לחילופין, פליטת העשן.

משעמם אותי דפוס התירוצים הקבועים של ספקטור, המובאים על תקן של הסבר כמובן, על תגובותיה – “ככה זה אצל גברים”, “ואנחנו הנשים…”, ו”הם תמיד”… ו”היטלר אשם”, דפוס שמבקש להמשיג את הסיטואציה באופן שממקם אותה מעבר לעולמה האישי (אה, כן, וכדאי להזכיר לה שישנו גם עולמו של אלכס בן זוגה), וממקם אותה בהקשר תרבותי וביולוגי רחב הרבה יותר לכאורה – שספקטור, ביסוריה הקיומיים חושפת לפנינו. יגונה, במילים אחרות, הוא בעת ובעונה אחת גם יחודי לה, אך גם מקרה פרטי של תופעה רחבה יותר.

באחד הפרקים ספקטור מקטרת לאלכס שהוא לא רואה אותה. חשבתי לעצמי שסופסוף היא צודקת. הוא באמת לא רואה אותה, וגם לא יכול לראות אותה, משום שהיא מסתירה. היא בעצמה מקיפה את עצמה במעטה של ניסיון לתחכום וניתוח מסדר שני מכל הכיוונים וכל הזמן רואה את עצמה – ובעיקר את עצמה. לו רק יכולה הייתה להסתכל על עצמה עושה זאת היה סיכוי לשינוי, ואז גם היה סיכוי להגיע לאיפשהו. נדמה שספקטור היא היחידה מבני גילה שעדיין שרה בקול גדול ומצטחק את “בקרוב אגיע רחוק, אותי הזמן לא ימחוק” של סי היימן. אני, שכתבתי את השורות האלו בגדול על קירות חדרי בתור נער, בעד לשיר את זה, אבל אני חושב שאיכשהו בגילה – שקרוב מאוד לגילי – יפה לנו לשיר את זה בקולנו הפנימי. וגם – אם אנחנו באמת רוצים בכך – אז לעשות משהו בנדון.

אבל דנה חופרת, וכמו אסיר מקריקטורה פוטנציאלית בניו-יורקר, היא חופרת פתח מילוט מעגלי שמוביל אותה חזרה למקום בו היא נמצאת. היא מגלמת חוסר יכולת לוותר – רוצה להיות גם קלילה, גם מורכבת, גם איזי גואינג, אבל גם פילוסופית עמוקה, גם בקטע הביצ’י, גם פרובוקטיבית, אבל גם להתייסר, לדעת שלא כדאי, אבל לעשות בכל זאת, להיות רגישה מאוד אך גם לשחק למצלמה, להיות גם אשת משפחה וגם לרצות להזדיין עם גברים אחרים, ובין לבין לדבר כמו ילד שנהנה לקלל. אבל את כל הניגודים האלה מסוגלת להחזיק, כפי שכתבתי בפוסט אחר, רק ניו יורק. העניין הוא שגם שם זה מתיש לאחר זמן מה. אין לי שום דבר נגד הרצונות להיות כל אלה – אבל לפעמים נדמה לי שדנה שכחה שהיא כבר לא בגיל של חנה. וזה, איך לומר, מביך.

לפעמים נדמה לי שבהקשר של ספקטור דווקא בן זוגה, אלכס, הוא הגיבור האמיתי, ולא משום ש”איך הוא סובל אותה” וכו’. העניין הוא שמסקרן אותי מה מביא אדם להרים יחסים ארוכי טווח וגם משפחה עם אדם שרוב שעות העירות שלו נמצא במצב של קיטור, תרתי משמע, ועושה רעש של חבורת חתולי רחוב בעונת הייחום. מה מביא אדם כזה להצהיר די מהר לאחר ריב (לאחר שדמותה ה”מחוברת” מביעה חשש) שהוא לעולם לא יתגרש ממנה. אלכס – אלכס של הסדרה לפחות – מופיע שם כדמות שיש לי רצון לדעת עליה יותר. מעניין לראות איך החיים שלהם היו מיוצגים אילו הוא היה הדמות העיקרית בסצינות על חייהם. ויחד עם זאת, במקרים רבים האמת אינה דרמטית כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה ומתברר שהאמת היא פשוט “מה שקורה”, ומה שקורה אינו קורה בהכרח בגלל סיבה אקטיבית אלא לעתים בגין פסיביות קיומית, מעין היקלעות ללופ שרק בעיטה יכולה לשחרר ממנו.

זהו פוסט ארוך יחסית, אולי קצת מעיק, אבל האורך הזה הוא עוד ניסיון להעביר את המועקה שמאפיינת את מושא הדיון. אז איך נסיים? לו הייתי דנה ספקטור הייתי מסתכל עכשיו למצלמה, מחייך, מנגב את דמעתי, נוגע באפי, מרצין, שוב מחייך (במבוכה הכי מקסימה שלי), שוב מסתכל למצלמה – הפעם במבט המבקש להיות חודר, מסיט להרף עין את מבטי לצד ואז מתרחק: מטה את ראשי ויונק יניקה עמוקה מהסיגריה. קאט.

בשבוע שעבר, עשור למותו של חנוך לוין, הלכנו ל”עין תחת אצבע – גברים ונשים בעולמו של חנוך לוין“. ה”הרצגה” (שילוב של הרצאה והצגה) שהתקיימה ב”צוותא” הייתה מרעננת ושנונה, מצחיקה ועצובה. השילוב של דברי ההסבר של ד”ר עמרי יבין – שגם יזם וביים את ההרצגה –הזמינו את הקהל לעולמו של לוין, ויחדיו עם הקטעים התיאטרליים, נוצרה מתכונת שובבה; אנטי תזה ל”עשור למותו”. מומלץ מאוד.

לאחר שהסתיימה ההרצגה עלו לבמה ארבעה דוברים לשיח על יצירתו של לוין. פאנל הדוברים שכונס לרגל עשור למותו: כלל את פרופ’ מנחם פרי, פרופ’ אברהם עוז, ד”ר זהבה כספי וד”ר אליקים ירון. על אף שהשיח אמור היה להיות על יצירתו של חנוך לוין, בשלב זה עוד לא ידענו שאנחנו עומדים לצפות במחזה גרוטסקה.

יבין, שהנחה את הערב, הציג שאלה והמשוחחים התבקשו לענות עליה. בתשובה לשאלה בדבר הפופולריות הגואה, לפחות לכאורה, של לוין בימינו, פתחה זהבה כספי ראשונה והציגה את דעתה. נשמע היה שהיא מדייקת בעובדות, וגם שאר המתדיינים הסכימו עם רוב דבריה. העניין הוא שסגנונה היבשושי – שליש נואמת, שליש מקריאה ושליש מדקלמת – עורר בי התנגדות. מלבד זאת, היא מיד פסלה – “הפופולריות של לוין אינה גואה אצל הבורגנים, ולא אצל הנוער; הבורגנים לא מכירים את כל לוין, אלא את ההצגות הקלות לעיכול”. לפחות אי ההסכמה שלי אתה היא על הפרשנות ולא על העובדות. אבל מעבר לכך, כאמור, זה לא כל כך מה שהיא אמרה, אלא האינטונציה, וגם הטון עצמו – ויולה לא מכוונת; כאילו היא ניסתה לשכנע אותי שהיא אינה מרצה באוניברסיטה אלא מורה בבית הספר – המורה מהסוג שתלמידים נהנים לשנוא. יותר מכל, הדיבור שלה הזכיר לי הרצאת מבוא לתלמידי שנה א’, ביום ראשון בין שתיים וחצי לארבע. נא לשים יד על הפה בעת הפיהוק.

אחר כך דיבר אברהם עוז. לעוז יש שפת גוף ומראה של קומונר נצחי וזיק של חולצה כחולה בעיניים. העניין הוא שיש לו מנהג מגונה לתת לך את כל הסימנים שהוא קופץ למימיה העמוקים של בריכת התיאוריה על מנת לדלות משם טיעון חד וצלול, אבל הקפיצה עוברת להילוך איטי, והוא מענה אותך בסדרה של מאמרים מוסגרים, מעין מדרגות מס שעליך לשלם כל אחת ואחת מהן על מנת לשמוע אותו מקפיץ את דבריו אל מעבר לזקנו העבות. בשלב כלשהו התפתח ויכוח לא נעים בין פרי לעוז. אמנם פרי הוא זה שהתחיל את הויכוח האלים בכך שהתפרץ לדבריו של עוז ופשוט לקח לו את זכות הדיבור (”זה קשקוש, חנוך לא היה פוליטי מאז ‘חפץ’”), אבל עוז שיתף עמו פעולה בנדון (”אם מישהו חושב, ואומר זאת בעדינות […], שלוין לא היה פוליטי כל השנים הללו, פשוט, ותסלח לי, הגיע לכאן בלי שהכין שיעורי בית”). נראה שהם לא יכולים אחרת – גם אם הם עשו זאת כל אחד בסגנונו שלו. לזכותו יאמר שכאשר הוא כבר שחרר לעולם את מה שהוא רצה לומר זה לפחות עורר בי מחשבה.

פרי, בתנועות שפתיים מעודנות המשולבות בחיוך שהתיישן, שטיק שהפך לטיק, טרח להזכיר שוב ושוב ש”כשהוא ישב עם חנוך” ובתקופה ש”היינו יושבים ערב ערב…”. ועוד דיבר על הפרחים והתודות שהוא קיבל מלוין, ובהמשך גם על הקול שלו (כן, של פרי, לא של לוין) שאינו יכול כבר לשיר כפי ששר בצעירותו. פרי היה ונשאר מאוכזב מכך שהחיים לא זימנו לו את תפקידו של לואי ה-14 (זאת כיוון שהתפקיד נתפס, למרבה הצער, על ידי לואי ה-14 עצמו לפני כמה מאות שנים). בכל זאת, חבל, באמת חבל; יכול היה לגלם את לואי אפילו טוב יותר מלואי עצמו, וכל זאת תוך שיכול היה לנפק לנו קומנטרי – שיתכן שאף אחד לא טען אותו לפניו, ואף לא חשב אותו – על היפוך יחסי הייצוג על אף ולמרות העלמתו, לפחות לכאורה, של המיוצג. ניחא, ישנן צרות גדולות יותר. פרי הסתפק לכן בהפגנת אהבתו העצמית, כאשר תוקפנתו וכוחנותו עטופות בדיבור רך, מתפנק ומתלטף, המשמש לו כחומר סיכה לעינוג עצמי.

אליקים ירון היה הרגוע מכל הדוברים, אבל מדי פעם חשבתי שהוא לא באמת רגוע, אלא פשוט לא מוצא שם את מקומו – אולי משועמם, אולי לא מספיק וכחן, אולי צריך היה לרכוש לעצמו דיבור מתפנק, או לפחות לגדל זקן עבות. חשבתי שהוא אמר דברי טעם, וכמו זהבה כספי, נראה לי שהוא לא הונע על ידי צורך בפולמוס. אהבתי את אבחנותיו המדוייקות. לרגע החלה להתגבש בליבי פינה חמה כלפי היעדר הכריזמה שבה טען את טיעוניו, אך זו התמוססה כשביקש לחפות על היעדר זה בניסיון להקנות חשיבות יתר לטענותיו, בניסיון להראות את ה”מורכבות”, שמסתבר שהיא תמיד “מורכבת יותר” ו”עמוקה יותר” ממה שחשבנו.

לפרקים הם נדמו לי כמו חבורת דברנים בשחור-לבן מתוכנית ארכאית בערוץ הראשון בסוף שנות ה-70, ולפרקים הם נדמו לי כחבורת פרות גועות או טוחנות חציר – והפרות בארצנו, כידוע, גם הן בשחור-לבן. יתכן שמקורו של יסוד השחור-לבן בדימויים הללו הוא בכך שלא היה בדבריהם שום דבר חגיגי, שום דבר מפתה, אלא פומפוזיות לצד יבשושיות, וכן דידקטיות, התקוטטות וחמירות סבר. פאנל החרצופים הזה הזכיר לי גם את חבורת השכנים המתלוננים במשטרה על הרעש האיום ב”תעלת בלאומליך”. אבל בחבורה בסרט היה לפחות משהו מעניין, זו סצינה עם ניצוץ של גאונות. הפאנל המשמים על הבמה, ובוודאי עוז ופרי, לא היו מצחיקים. הם אפילו לא יצרו סיטואציה חנוך לוינית, שכן אם כך היה היינו פוגשים בשיח שעשוי היה להיות מעצבן, אבל לפחות היה מבריק ומאתגר.

כל הדוברים ביקשו לדחוס בכוח את כל שהכינו או חשבו לומר, טעות שדוקטורנט צעיר עושה בפייפר הראשון שהוא מציג. אלו מהם שמגיעים מהאקדמיה נתנו – בעצם חוסר מעופם – שואו עצוב לרחובותיה הפנימיים, הצרים והמפוייחים. כל הדוברים – אנשים שקרובים מאוד אצל התיאטרון וקהלו – היו מנותקים מהקהל באופן מביך, הן באופן דיבורם והן בדיבורם הבלתי נלאה. האירוניה בלתי נמנעת: מומחי תיאטרון חסרי חוש לסיטואציה הבימתית שהם יוצרים. ואכן, ככל שהדיון הלך ו”התקדם”, כך החלו עוד ועוד אנשים לעזוב את האולם. חציו השני של הערב אכן החל מתארך יתר על המידה, ויבין, אחרי שעוד קודם לכן סימן לדוברים לקצר, ביקש מהם לסכם במשפט אחד קצר את מורשתו של לוין. היה ברור שהערב עומד להסתיים. אבל זה לא היה ברור ליושבים על הבמה לצידו של יבין. ירון פתח את משפטו הקצר ודיבר אותו במשך כ-12 דקות בערך, עם שלוש דוגמאות לגיבוי מסקנתו, וזאת לאחר שיבין ביקש ממנו לקצר. עוז פתח את משפטו הקצר בסדרת מאמרים מוסגרים ותנועות גוף מסורבלות שנמשכו כ-4 דקות ו-50 שניות בערך, וב-10 שניות שלאחר מכן ניפק לנו, סופסוף, את המשפט המיוחל (והמעניין). מולו, בצד של הקהל, אני הרגשתי הקלה כאילו השתחררו מגופי גזים עתיקים. כספי נתנה רק משפט אחד, יבשושי כמובן – אבל הוא היה משפט כל כך כל כך כל כך כ-ל-כ-ך קצר, עד שהוא נמשך בערך 7-8 דקות. תוך כדי נרשמו עוד ועוד גלי עזיבה, שככל הנראה לא הפריעו לדוברים. ואז, בעשרים לחצות, המלך פרי ה-I נתן את המשפט הקצר שלו – שבעיקרו היה שיר הלל למורשתו שלו, ולא למורשתו של לוין, וסיים אותו לאחר 25 דקות בערך (בפרפרזה על אחד המערכונים שהוצגו במהלך הערב רציתי לשאול: הרי אתה כבר קיים, אז למה להדגיש?). גופי נע על הכיסא באי נוחות ברורה. נדמה לי שמעולם לא הייתי קרוב כל כך ליציאה הפגנתית מהאולם.

הנחמה היחידה של החצי השני של הערב הייתה נוכחותו הלא-שגרתית, אולי אפילו האידיוסינקרטית, של ד”ר עמרי יבין. חיוכו סיפק גם עדות לכך שבכל זאת יש על הבמה גם שאר רוח – אפילו אם הוא בצד של זה ששואל שאלות, ואולי דווקא משום כך. אגב, יכול להיות שעמרי לוין, כלומר, עמרי יבין, מעולם לא היה קרוב יותר לעולמו הפנימי של חנוך לוין כמו בערב זה.

חציו הראשון של הערב – בלי פאנל הדוברים – ימשיך לרוץ, וכאמור, הוא מומלץ מאוד.

פוסט אורח של חברתנו שירלי קדר

פתאום יש שוב אינפלציה בביטויים כמו “שנאת חינם” ו”קבלת האחר”, יש המון “השתתפות בצער” וגינויים למיניהם וכמה שנאה זה רע ותכף יתחילו שוב עם “צו פיוס” ועם “זה הזמן להיות מאוחדים” ו”כולנו יהודים” ו”די לשנאת אחים”. אבל שנאה תמיד הייתה. כולנו שונאים מישהו ומשהו שונא אותנו, אחת על כמה במדינת “כור היתוך” כמו שלנו. ולמען הגילוי הנאות, אני מוכרחה לציין שגם אני שונאת.

אני שונאת את השופט שזיכה את האברך הדורס, ואת החרדים שמעדיפים לשרוף בית חולים מאשר להתמודד עם הרעות החולות של הקהילה שלהם. אני שונאת את הממשלה שלי ואת הדעות החשוכות שלה ואת החוקים המבישים שהיא מקדמת בקצב מלחיץ. אני שונאת את שר הפנים שלי, שביד אחת מתהדר בערכי משפחה ארכאיים וביד השנייה מסלק מבתיהם ילדים שגדלו כאן והתחנכו כאן על הערכים שהוא הנחיל, ילדים שאת אמותיהם הוא הביא לכאן על מנת שיטפלו בהורים שלנו וינקו את השירותים שלנו ויעשו את כל העבודות, שאולי “מאוד מכבדות את בעליהן”, אבל אף אחד לא רוצה לעשות בשכר המשולם עליהן, ועכשיו הוא מגרש אותן כמו פושעות רק על מנת ש”מישהו” יוכל לעשות קופה על נגלה חדשה של פועלים מיובאים ואישורי העבודה שלהם.

אני שונאת את הבהמה שצרח עלי בתור לבריכה כי הוא החליט שהוא נכנס לפני. אני שונאת את הבליינים הפרועים שעוצרים ברמזור מתחת לחדר השינה שלי ומרעידים אותו עם ווליום מטורף. אני שונאת את המוסיקה המגעילה שלהם. אני שונאת אנשים שמהדסים להם על שבילי האופניים וחוסמים אותם בלי בושה ואני שונאת נהגי אופניים שעוקפים אותי במדרכה במהירות האור וגורמים לי לדום לב כעניין שבשגרה. אני שונאת את כל ה”גלעד ארדניים” למיניהם שנכנסים לברים שבחיים לא היו מבלים בהם רק בכדי למצוא שם מעשנים ולהרוס להם את הבילוי ולבעלי הבר את הפרנסה.

 אני שונאת ניו איג’יים רוחניקים ושטחיים. אני שונאת מורעלי יוגה. אני שונאת  יוצאי פורום לנדמרק מיסיונריים וכל השלוחות השטניות של דת הסיינטולוגיה (אבל לא יכולה שלא להעריך את המוח שעומד מאחורי המיזם העסקי הזה). אני שונאת את מי שנדחף לפני בתור ואני שונאת שבשנות האלפיים מקרינים סידרת ריאליטי על קורס קצינים בצה”ל בטלוויזיה שלי. אני שונאת טוקבקיסטים מתלהמים. אני שונאת את מוסד הרבנות. אני שונאת אנשים וגופים ציבוריים שעושים שימוש ב”רגשות שלהם” על מנת לדכא ציבורים שלמים. אני שונאת את “האנטומיה של גריי” ועוד יותר שונאת את “בנות גילמור”. אני שונאת נשים שמצהירות על עצמן שהן “לא פמיניסטיות” ואת מי שחושב ש”קצב כבר סבל מספיק”. אני שונאת את ירושלים ושונאת ירושלמים שמחזיקים באיזו פטריוטיות אליטיסטית לעיר שלהם אבל מעדיפים לחיות בתל אביב ולהשמיץ אותה. אני שונאת את מי שחי ונהנה מהחופש והפתיחות של תל אביב (ושל מה שהיא מקרינה ומאפשרת לשאר הארץ), אבל יוצא נגדה.

 ואני יכולה להמשיך עוד ועוד ואני מתנצלת אם הזנחתי מישהו או משהו ולא נתתי לו את הכבוד הראוי .

 נו, אז אני שונאת, אז? מישהו מרגיש מאוים? חושש? פחות בטוח ללכת ברחוב בגללי?

השנאה שלי, יוקדת ככל שתהיה, לא הזיקה ולא תזיק לאף אחד. היא לא הפילה שערה משערות ראשו של אף אחד (אם לא לוקחים בחשבון את השערות שלי כמובן).

רצח כמו הרצח שהתרחש במועדון הנוער הגאה הוא לא סתם תולדה של “שנאת חינם” חסרת פנים וחסרת מקורות. הוא תולדה של חברה שהאלימות הפכה להיות הנשק הלגיטימי ביותר לפתירת סכסוך, כל סכסוך.

הוא תולדה של חברה שבחרה לממשלה שלה נציגים גזעניים ופאשיסטיים, חברה שלבה גס בפגיעה בזכויות אנוש בסיסיות וערך קדושת החיים פשט בה את הרגל. חברה שמוות של ילדים לא משנה לה כהוא זה כל עוד הם ילדים מהצד השני של המתרס.

הילדים שנרצחו אתמול, גם הם בצד השני של המתרס של מישהו. מישהו שהרגשות שלו כנראה מאוד נפגעו מהנטיות המיניות שלהם, או מעצם האפשרות שלהם לתהות בפתיחות ובבטחון על הנטיות שלהם, לגבש אותן, להביט עליהן, לשאול עליהן. מישהו שחרה לו מאוד שיש מקום במדינה ההומופובית הזאת שבו הילדים האלה יכולים להרגיש נורמטיביים ולהרים את הראש. חרה לו כל כך שהוא החליט להוריד להם אותו. עם רובה אוטומטי.

הרצח הזה הוא רצח פוליטי שמכוון בראש ובראשונה לקהילה ההומו לסבית, אבל לא רק.

העובדה היא שהרוצח בחר מאוד בקפידה את זירת הפשע שלו, מרכז צנוע במרכזו של בניין מגורים בלב העיר. אותה עיר שהפכה בשנים האחרונות לשעיר לעזאזל של המדינה.

העיר שכולם מסביב אוהבים לשנוא ואף אחד לא מרגיש צורך להצדיק את זה, כי תל אביב הפכה להיות “האחר האולטימטיבי”. הרצח אתמול כוון לא רק לקהילה, הרצח כוון לכל מה שתל אביבי, ולכל מה שתל אביב מאפשרת, מקבלת ומטפחת. זה היה רצח שכוון לליברליות, לנאורות ולסובלנות, לאי של נורמליזציה חילונית. במובן הזה (ובמובן הזה בלבד), זהות הרוצח איננה רלוונטית. רלוונטית יותר היא זהות אלו שבאופן עקבי וחסר מעצורים מטיפים ומטפחים תרבות של צרות מוחין, גזענות, אלימות ובדלנות, ורלוונטית זהות אלו שמאפשרים להם להמשיך בכך באין מפריע.

לא יעזור לעצום את העיניים ולמלמל “רצח זה דבר נורא”. אם נמשיך לעצום את העיניים זה לא ייעלם. הגיע הזמן לפקוח את העיניים ולהתייצב מאחורי הערכים שהפקרנו ומול מי שרוצה לכפות עלינו בכוח את הזהות שלו ולעצב אותנו בצלמו המכוער. הגיע הזמן להציב חזית של אלטרנטיבה שפויה, הומאנית  שלא מתקפלת למול דמגוגיה זולה, שיודעת על מה היא מגינה, שנלחמת על הזהות שלנו בעיני עצמנו, בעיני הילדים שלנו ובעיני העולם. שלא מתביישת להישיר מבט ולומר “זה אנחנו ואנחנו לא הולכים לשום מקום”. חזית גאה.

יש משהו עצוב במותם של רוק סטארז. אבל יש גם משהו נכון בכך שרוק סטארז ומפורסמים אחרים מתים צעירים: במובן מסוים הם מגלמים, בחייהם ובמותם, את הרעיון של “להישאר צעיר לנצח”, ולכן מותם – גם אם בסופו של דבר הם נאבקים לשרוד – מגשים את הרעיון הזה. זה לא אומר, כמובן, שמותם אינו טרגי. ישנם מקרים רבים שהסטארים, המפורסמים וכו’ אמנם מתים צעירים – או צעירים יחסית – אבל בכל זאת מאוחר מדי; כלומר, אחרי שהם התבזו – מבחינה זו או אחרת (מוזיקה גרועה אצל מוזיקאים וסרטים בעייתים במקרה של שחקני קולנוע). הזן הכי ידוע של סטארים הוא זה של המפורסמים ה”גדולים מהחיים”, שכמעט נאבקים על מנת לקמול ולכל הפחות מבקשים להתקיים לעד כאידיאה (הרבה לפני שהיה מפורסם או מצליח, עוד כששמו היה פארוק בולסרה, נהג פרדי מרקיורי להכריז בפני מכריו: I’m not going to be a star, I’m going to be a legend); אלה שלא רק שהמוות הפיסי אינו המוות של הפרסונה שלהם, אלא שמותם הפיזי מסמן את תחילתה של שגרת קיומם כמתים-חיים. בהקשר זה הם מהווים תחרות הולמת לעתיד, גם אם הם מפסידים בסופו של דבר; ובמקרים רבים הם מקדימים את זמנם, כלומר את העתיד. מייקל ג’קסון הוא אחד כזה (בזמן הווה, הווה להרבה זמן, כזה שמעכב את העתיד).

ואף על פי כן, המוות של מייקל ג’קסון הפחיד אותי, כל שכן כשהוא הגיע בצמוד למוות של פארה פוסט (שחייה היו הווה מתמשך של שנות ה-70 המאוחרות): אם הם מתים, אז עובדת מותי שלי בטוחה אף היא, ויותר מתמיד. ברור שהמוות הוא אופציה שתמיד נמצאת לידינו, ממש לידינו – והרבה יותר קרוב ממה שאנחנו מדמיינים. לפעמים המוות הוא אפילו אופציה מרגיעה וגם מפתה, שכן, בכל זאת, ככל הנראה מדובר על מנוחת עולמים, ביטוי שנשמע כמו שנת צהרים נצחית. אבל כשמפורסמים מהסוג של “פוראבר יאנג” מתים זה הופך את הכל ליותר מדי סופי, סופי שהוא סופי מוחלט בהחלט, וכבר אין ברירה: לא רק שזה יקרה – זה יקרה על בטוח. ולא שזו הבנה חדשה עבורי, אבל עכשיו, לפחות לזמן מה, עד המוות הבא, אני מבין את זה יותר. שכחושבים על זה מהזוית של השלד והעצמות, אז החיים הם בסך הכל החלק הקטן, והמוות הוא החלק הגדול. מה זה כבר 75 שנה של תוחלת חיים ממוצעת (פחות או יותר) לעומת הנצח?

כל זה לא עושה לי שום חשק לסדר את התמונות באלבום, ואפילו לא בפיקאסה. לְמה? למי? אבל אני אעשה את זה בכל מקרה. וסידור התמונות כמובן דחוף לי יותר מתיוק דפי החשבון מהבנק, קבלות הביטוח הלאומי וכל מיני כאלה. אמנם הניירת הזו מתעדת אותנו לא פחות מהתמונות, ואולי אף יותר, אבל בניגוד לתמונות הניירת הזו כמעט שלא עוסקת באיך אנחנו נראים. איזה תמונה לשמור ואיזה למחוק (או לקרוע ולזרוק). היא כמעט שלא מדברת עם הדימוי העצמי שלנו, שאנחנו נמצאים איתו בדיאלוג מתמשך (ובעצם אולי אנחנו מנהלים איתו משא ומתן).

הסיפור של מייקל ג’קסון הזכיר לי סרטון ישן, בשחור-לבן, שראיתי לפני מספר שנים באחד ממקבצי האנימציה בסינמטק תל אביב. שני הגיבורים של הסרטון אינם מה שנדמה שהנם: הם חוזרים הביתה מארוחה עם חברים ומתחילים להתארגן לקראת שנת הלילה. תחילה הכל נראה נורמלי; הם מורידים מעיל, תכשיטים, בגדים, אבל אז הם מורידים גם פאה, שפם ועוד, ולבסוף הם מסירים את “חליפת גופם” – פותחים את הריצ’רץ’, מורידים את גופם, תולים “אותו” על הקולב, ונשארים כשהם שלד בלבד. מתישהו במהלך ההתפשטות הם מורידים את עיניהם וכו’, ולבסוף הם הם הולכים לישון בארון קבורה כגוש עצמות. מתים חיים.

הדימוי בסרטון לא מאוד רחוק ממה שקרה למייקל ג’קסון: הוא לא היה מה שנראה שהוא. גופו היה למעשה שלד מכוסה בגדים, פניו המשופצים, או מה שנשאר מהם, היו מאופרים תמידית, והכי לא נעים לחשוב שלמעשה הוא היה כמעט קרח לחלוטין. בלתי נתפס. מייקל ג’קסון הצעיר הנצחי, פיטר פן, הסתובב בעולם עם פאה ומתחתיה קרחת. מפחיד אותי לחשוב עליו כך, וזה נוסף על כך שפאה היא תמיד דבר מפחיד.

אבל מייקל ג’קסון, כמו המתים החיים בסרטון האנימציה, יכנס לשגרת מותו ויחיה-ימות אותה לעוד הרבה שנים. אמנם חייו כאידיאה מוצהרת מתחילים רק עכשיו, אבל כמו הדמויות בסרט, בעצם הוא מת מזמן: הוא נשם, ליבו פעם, אבל בפועל הוא חי כמו אותה דמות בסרטים המצוירים שממשיכה ללכת באוויר מעל התהום. ועכשיו הוא נפל לתהום – וזאת, יתכן מאוד, אפילו מבלי שהספיק להסתכל למטה ולהבין שהוא באוויר. ג’קסון, כמו אריאל שרון – אך בווריאציה הרבה יותר צבעונית – לא היה אתנו בשנות חייו האחרונות בשום מובן נורמלי של “להיות”. ולכן המוות של מייקל ג’קסון לא כל כך עצוב כפי שהוא נתפס בהתחלה, שכן זהו כמעט מוות פורמלי. המלודרמה סביב מותו היא תוצר של הפער בין הדימוי הנערי למוות (פיטר-פן לא אמור היה למות, ובטח לא מדום לב) ושל הצורך של ההמון בקתרזיס קולקטיבי. העצב האמיתי הוא על כך שגם אנחנו נמות בסוף (ושוב, המוות עשוי לספק נחמה, אבל לרוב זו נחמה כל עוד היא אפשרות ולא עובדה מוגמרת).

מעבר לסיפור של מייקל ג’קסון, סרטון האנימציה הזה הוא טייק מעניין על התחפושות שאנו עוטים על עצמנו, לרבות אלה שאנו לא מודעים להן. למשל, לפני מספר ימים הסתובבתי באבן גבירול, ובשלב כלשהו שמתי לב שבחור צעיר מסמן לבחורה צעירה שאיתו להסתכל עלי. מסתבר שיש לי קהל, והוא נראה אוהד. הם ישבו ושתו קפה, והם קלטו שראיתי אותם. זה היה מהיר מאוד, עניין של הרף עין, אבל זה הספיק על מנת להפוך את ההתנהגות שלי ללא טבעית, ולו במובן זה שעצם הניסיון להתנהג בטבעיות סתר את עצמו ובהגדרה יצר מצב שכבר לא התנהגתי בטבעיות. אם הייתה שם התנהגות טבעית כלשהי, אז היא הייתה מסדר-שני בלבד – תגובתי הטבעית לנסות להתנהג בטבעיות.

באותה שניה הרגשתי שאני מזדקף בתוך עצמי (אחר כך הבנתי שאפילו בשיעורי יוגה אני לא מצליח להזדקף מבפנים באופן שכזה. אני פשוט צריך קהל, ועדיף שהקהל יהיה בעדי). באותו הרף עין בו מבטי נפגש במבטם של הבחור והבחורה, אפילו העובדה שזמזתי לעצמי שיר בתנועות שפתיים גלובליות נראתה לי לפתע לא טבעית, משהו שכעת צריך לגרום לו להיות רגיל, ולכל הפחות לגרום לו להיראות רגיל. מבטם הפך אותי למעין אובייקט, שחקן בתפקיד. כאילו כל התנהגות היא סוג של תחפושת, ולפחות של טקטיקה. כאילו שההתנהגות ה”רגילה” שלנו היא מעין קונכיה וכל מה שהרפלקסיביות מסוגלת לעשות הוא לגרום לנו להתבצר בקונכיה הזו או להמיר אותה בקונכיה אחרת.

מה נמצא מתחת לתחפושת? האם בכלל נמצא שם משהו?