יצא לי לאחרונה לצפות ב”מחוברות”. אין לי אשליות, אמנם הגיבורות “מחוברות” למצלמה ואלינו, אבל ברור שהמצלמה מחוברת גם לעורכים מגמתיים. העריכה האינטנסיבית של הסדרה נוכחת ללא הרף – מעלימה נתונים אלמנטריים על הדמויות וממקדת אחרים. לדוגמה, עולמה המקצועי של ליאת בר און כלל אינו נוכח, מה שכן נוכח – כמעט אך ורק – הוא חיפושה אחר זוגיות ורצונה בצאצא ומה שקורה (או לא קורה) סביב זה.
מבין חמש הדמויות אני מוצא שחנה רטינוב היא המעניינת ביותר, בטח לאנשים המגלים עניין בעולמם של בני ובנות נוער. הקטעים של חנה מאפשרים לצופה גיחה אל צידה השני של הדלת – שבגילאים האלה היא לרוב סגורה – ומה שקורה מאחורי הדלת, גם לאחר הסינון של העריכה, בהחלט מאתגר וגם קורא תיגר. ומעניין גם ציר האורך של משפחת מהגרים. ה”הארד-קוריות” לכאורה של חנה אפשרית מספיק על מנת להתייחס ברצינות למה שעובר עליה, מה שעובר אליה מהוריה ולְמה שהיא אומרת.
בהתחלה נדהמתי מכך שרוב הצופים מעדיפים את הקטעים בהם מופיעה דנה ספקטור, אבל במחשבה שניה זה הגיוני. בסופו של דבר צופים רבים לא נהנים לצפות בעולמה המיוסר ורואה השחורות של חנה רטינוב. הפרינג’יות של מירי חנוך והדוגריות שלה – שאינה בלתי מודעת למצלמה, ועדיין אנושית מאוד לטעמי – מעבירים משהו נורמלי מחד ושאינו נכנע לחיים ה”פשוטים” מאידך. למרות שמירי חנוך ואיל שני הם טוטליים, רומנטיים, אינטנסיביים, הקטעים שלהם עוברים כשגרה, בצורה סימפטית ובמינון נכון. כך גם אצל ליאת וגם אצל “הבחורה בוורוד” – שעוד לא עמדתי לגמרי על טיבה – וגם אצל חנה. על אף העריכה המאוד נוכחת, הקטעים של דמויות אלו לא עוברים כמניפולטיביים (וגם על זה יש מה לומר, זה לא בלתי בעייתי) או כמניפולטיביים מדי, אלא עוברים כסוג של שגרה, ולכן עוברים כמו… כמו החיים.
דנה ספקטור מאידך, ויותר נכון ספקטור בתיאום עם עורכי הסדרה, מביאה בקטעים שלה ניסיון לקומנטרי על החיים באופן המבקש לקיים דיאלוג עם “סקס והעיר הגדולה”. כמו קארי בראדשו, היא חיה תוך כדי כתיבת טור על החיים שלה, בקול רם. זה לא עובר כשגרה, אלא כהצגה המציצנית שרצה בעיר, וזה מה שהצופים והצופות רוצים. החיים עצמם, על המסך, משעממים אותם; הם כבר חיים אותם, תן להם יותר! וספקטור נותנת להם את זה – היא מביאה להם את הבחורה בעיר שאין דבר שיותר מחרמן אותה מלשחק אותה קארי בראדשו בגרסה הנשואה בתוספת פן אישיותי של סמנטה, של מירנדה וגם, לעתים (אבל בכך היא לא תודה לעולם), של שארלוט.
ספקטור היא היחידה שמדברת אל המצלמה נאומים שלמים. לא רק פראזות על הא ועל דא, אלא היא מספרת לנו באופן ישיר, בנוסח “שלום יומני היקר” הרצאות שלמות שיש לה בראש, מעין shadowboxing נצחי. הדברים מתחילים בה ונגמרים בה: עושים לה, פוגעים בה, מצפים ממנה, אוהבים אותה, לא אוהבים אותה. יש מובן שבו היא חסרת מרכז כובד של השקפות שבאות מבפנים. כולה תגובה לעולם. גם כאשר היא מודה שהיא עושה משהו לא טוב – הודאה שאני מפקפק בה, כיוון שמאוד חשוב לה להישאר חיננית ומורכבת תוך כדי הכאה על חטא – היא מסבירה לנו מה היא עשתה, מה היא יכולה ומה היא לא יכולה, איך זה קשור להוריה, או איך זה קשור או לא למשהו אחר, ותוך כדי היא מתחילה לדמוע, ואז לצחוק בכאילו מבוכה, ולרגע להיות רצינית, ושוב דמעה, צחוק וכו’ וכו’. המסר שהיא מנסה להעביר הוא “תראו כמה קשה להיות אני”, אבל לי כצופה לא ברור מהו ה”אני” הזה, ומה ישאר ממנו אם נפחית ממנו את אוסף משפטי הקיטור והפוזות הכביכול בועטות לכל עבר, והעיסוק הבלתי פוסק באיך רואים אותי וכמה אוהבים אותי. מירי, חנה, ליאת והוורודה חושבות לעצמן: “זה עלי”. דנה ספקטור חושבת ואומרת “אני”. אני במרכז פה, אני העניין. והיא אומרת את זה לפחות שלוש פעמים ברצף: “אני-אני-אני” (שזו החלופה הכאילו קולית ל”אני ואפסי עוד”). לי יש הרגשה, לא מקורית, שהדגש שלה מורה על כך שיש סיכוי גדול מאוד שאין שם “אני”. אצל האחרות, החיים קורים ויש גם מצלמה. אצל ספקטור, החיים הם-הם הניתוח מול המצלמה של הדבר שקרה או לא קרה
ליתר דיוק, וכפי שכבר נרמז לעיל, ה”אני” שהיא פורשת לפנינו נטול מרכז כובד פנימי. כולו נטוע ברצון הנואש שיאהבו אותו. וכמו שקורה פעמים רבות, ככל שאנו משתדלים יותר, כך אנו מסתבכים יותר. ספקטור לא נמצאת בשום רגע כאן ועכשיו, בלי להסתכל על עצמה מבחוץ דרך המצלמה הביקורתית המובנית בנפשה. כך, גם כשהיא עושה סקס בצהריים עם בן זוגה על הגג, היא מיד טורחת לפוגג את הקסם ולהצהיר על המניפולציה הפולנית שיש במעשה הזה: היא פשוט נלחצה מכך שהוא יעזוב אותה כי אולי היא לא מספיק מפנקת וזוהרת. רצוי לזכור כי יש לנו נטיה לא מבוטלת להגשים את נבואות הזעם שלנו על ידי כניסה ללופ שהן יוצרות. מומלץ לנבא קצת פחות ולעשות קצת יותר.
קל לחשוב שספקטור מבינה את מה שנהוג לכנות “המדיה” הכי טוב מכל הדמויות בסדרה, אבל זה מטעה. יהיה מדויק יותר לומר שהיא זו שהכי נהנית ממנה, ולכן משחקת בה כמו ילדה המחזיקה בצעצוע חדש. בכל מקרה, ההתנהלות הזו עומדת לה לרועץ, שכן ספקטור עוברת כמתוּוכת הן במניפולציות שהיא עושה והן בהסבר שהיא מנפקת כמעין כתוביות ל”כבדי ההבנה”. אבל המדיה הטלויזיונית איננה רק ניפוח הדו-ממדיות של הטור בעיתון יום שישי והנפשתו לכלל דמות חיה, נושמת, מקטרת, מעשנת. הדמויות האחרות בסדרה – מטעמן ומהסיבות של עורכיהן – מביאות קו הרבה יותר רגוע. אבל דווקא משום כך הן עוברות הרבה יותר אותנטי והרבה יותר ריאליטי מאשר ספקטור. דווקא משום כך הן מעוררות מחשבה. ובדיוק משום כך הצפיה בהן הרבה יותר קרובה לצפיה בחייהם של אחרים מאשר אצל ספקטור. במובן זה דווקא הרגשת הנינוחות של ספקטור במדיה והמגמתיות של העורכים עובדת נגד הסצינות שלה בסדרה.
דנה ספקטור, כמו בפתיח של הסדרה, בחרה ונבחרה להיות זאת שתבעט. טוב, אין צורך להגזים – היא לא באמת בועטת בכל מה שזז לכל הרוחות, אלא רוקעת ברגליה על הרצפה או בועטת במישהו, כשלעתים רקיעותיה ובעיטותיה קטנות ומעצבנות ולעתים הן חסרות שליטה. בכל מקרה, הבעיטות שלה עקביות להדהים. מדי פעם גם תנשוך, מדי פעם תצבוט, ומדי פעם תפצה את בן-זוגה ובתה על מנת שתוכל להמשיך במסכת הקטטוניה הבלתי פוסקת המורכבת מאוסף של משפטי מפתח פסאודו מתוחכמים. הדמות של ספקטור (ולמי שעוד לא הבין, אני לא מדבר על ספקטור עצמה אלא על דמותה הטלויזיונית בלבד), מתעקשת לבטא את צדה הנרקסיסטי באופנים בלתי חינניים בעליל – ודווקא משום שהיא כל כך משתדלת להיות גם חיננית. במובן מסוים הסדרה מבטאת נרקסיזם בדרגות שונות של כל הדמויות, שכן נרקסיזם הוא כמעט בבחינת תנאי מקדים ללקיחת חלק בסדרה כזו, אך ספקטור ממש עובדת בזה.
כמו ב”אלפוני”, דנה נמה, דנה קמה… דנה מתקוטטת. מצד אחד היא מבקשת לצייר תמונה של בחורה (על אף שהיא כבר אישה) קשוחה, אך מצד שני היא עשויה מחומר עיסתי ודביק שממאן להתגבש לכדי בצק (ואני לא מדבר על בצק של לחם רוסי כהה שלא אמור בכלל להתגבש) – שלא לדבר על לעבור למצב צבירה של לחם. מה דנה רוצה? אני לא באמת מזהה מישהי שהיא רוצה להיות. אני לא מזהה מישהי שבאמת מוכנה להודות ברגעי ההנאה מהאימהות כשברור שיש לה כאלה, או יותר נכון לא מזהה אותה כאדם שמבקש להשלים עם היותו הורה; לא מזהה מישהי שמסוגלת לפרגן לעצמה להיות נחשקת באמת; אני גם לא מזהה ביצ’ית אמיתית. אני רואה דמות שמאוהבת בלהיות עצמה ורוצה מאוד להיות עצמה, אבל באופן פרדוקסלי העצמי שלה הוא פירוק וליבון תמידי של העצמי שלה. זהו עצמי שלחלוטין לא מספק אותה, אפילו משעמם אותה, והיא מבקשת בכל זאת להעביר לנו מסר שהעצמי שלה כן מספיק לה, אבל למעשה מבקשת מאתנו אישור שהיא אכן מספיקה וראויה לעצמה – וכל אותה העת ממוקדת בדבר אחד: יניקה עמוקה מהסיגריה, או, לחילופין, פליטת העשן.
משעמם אותי דפוס התירוצים הקבועים של ספקטור, המובאים על תקן של הסבר כמובן, על תגובותיה – “ככה זה אצל גברים”, “ואנחנו הנשים…”, ו”הם תמיד”… ו”היטלר אשם”, דפוס שמבקש להמשיג את הסיטואציה באופן שממקם אותה מעבר לעולמה האישי (אה, כן, וכדאי להזכיר לה שישנו גם עולמו של אלכס בן זוגה), וממקם אותה בהקשר תרבותי וביולוגי רחב הרבה יותר לכאורה – שספקטור, ביסוריה הקיומיים חושפת לפנינו. יגונה, במילים אחרות, הוא בעת ובעונה אחת גם יחודי לה, אך גם מקרה פרטי של תופעה רחבה יותר.
באחד הפרקים ספקטור מקטרת לאלכס שהוא לא רואה אותה. חשבתי לעצמי שסופסוף היא צודקת. הוא באמת לא רואה אותה, וגם לא יכול לראות אותה, משום שהיא מסתירה. היא בעצמה מקיפה את עצמה במעטה של ניסיון לתחכום וניתוח מסדר שני מכל הכיוונים וכל הזמן רואה את עצמה – ובעיקר את עצמה. לו רק יכולה הייתה להסתכל על עצמה עושה זאת היה סיכוי לשינוי, ואז גם היה סיכוי להגיע לאיפשהו. נדמה שספקטור היא היחידה מבני גילה שעדיין שרה בקול גדול ומצטחק את “בקרוב אגיע רחוק, אותי הזמן לא ימחוק” של סי היימן. אני, שכתבתי את השורות האלו בגדול על קירות חדרי בתור נער, בעד לשיר את זה, אבל אני חושב שאיכשהו בגילה – שקרוב מאוד לגילי – יפה לנו לשיר את זה בקולנו הפנימי. וגם – אם אנחנו באמת רוצים בכך – אז לעשות משהו בנדון.
אבל דנה חופרת, וכמו אסיר מקריקטורה פוטנציאלית בניו-יורקר, היא חופרת פתח מילוט מעגלי שמוביל אותה חזרה למקום בו היא נמצאת. היא מגלמת חוסר יכולת לוותר – רוצה להיות גם קלילה, גם מורכבת, גם איזי גואינג, אבל גם פילוסופית עמוקה, גם בקטע הביצ’י, גם פרובוקטיבית, אבל גם להתייסר, לדעת שלא כדאי, אבל לעשות בכל זאת, להיות רגישה מאוד אך גם לשחק למצלמה, להיות גם אשת משפחה וגם לרצות להזדיין עם גברים אחרים, ובין לבין לדבר כמו ילד שנהנה לקלל. אבל את כל הניגודים האלה מסוגלת להחזיק, כפי שכתבתי בפוסט אחר, רק ניו יורק. העניין הוא שגם שם זה מתיש לאחר זמן מה. אין לי שום דבר נגד הרצונות להיות כל אלה – אבל לפעמים נדמה לי שדנה שכחה שהיא כבר לא בגיל של חנה. וזה, איך לומר, מביך.
לפעמים נדמה לי שבהקשר של ספקטור דווקא בן זוגה, אלכס, הוא הגיבור האמיתי, ולא משום ש”איך הוא סובל אותה” וכו’. העניין הוא שמסקרן אותי מה מביא אדם להרים יחסים ארוכי טווח וגם משפחה עם אדם שרוב שעות העירות שלו נמצא במצב של קיטור, תרתי משמע, ועושה רעש של חבורת חתולי רחוב בעונת הייחום. מה מביא אדם כזה להצהיר די מהר לאחר ריב (לאחר שדמותה ה”מחוברת” מביעה חשש) שהוא לעולם לא יתגרש ממנה. אלכס – אלכס של הסדרה לפחות – מופיע שם כדמות שיש לי רצון לדעת עליה יותר. מעניין לראות איך החיים שלהם היו מיוצגים אילו הוא היה הדמות העיקרית בסצינות על חייהם. ויחד עם זאת, במקרים רבים האמת אינה דרמטית כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה ומתברר שהאמת היא פשוט “מה שקורה”, ומה שקורה אינו קורה בהכרח בגלל סיבה אקטיבית אלא לעתים בגין פסיביות קיומית, מעין היקלעות ללופ שרק בעיטה יכולה לשחרר ממנו.
זהו פוסט ארוך יחסית, אולי קצת מעיק, אבל האורך הזה הוא עוד ניסיון להעביר את המועקה שמאפיינת את מושא הדיון. אז איך נסיים? לו הייתי דנה ספקטור הייתי מסתכל עכשיו למצלמה, מחייך, מנגב את דמעתי, נוגע באפי, מרצין, שוב מחייך (במבוכה הכי מקסימה שלי), שוב מסתכל למצלמה – הפעם במבט המבקש להיות חודר, מסיט להרף עין את מבטי לצד ואז מתרחק: מטה את ראשי ויונק יניקה עמוקה מהסיגריה. קאט.
