עבר זמן רב מאז חשף בפני הנחתום המופלא את חדוות הלחם ושמחת האפייה המשותפת. עכשיו גם עשינו מזה בלוג: בלוג לחם חדש באתר החדש סלונה.

ואפשר גם כאן: http://saloona.co.il/zohar

הפוסט הקודם בבלוג זה עסק ברשימתה של אשכר אלדן כהן והיווה חלק מדיון נרחב בבלוגוספירה על אודות ההאשמות השונות נגד יצחק לאור, הלגיטימיות של פרסום ההאשמות באינטרנט ולא דרך ערוצי אכיפת החוק הפלילי, וכו’.

בגיליון האחרון של “טיים אאוט” מופיעה רשימה מאת אמיר בן דוד שכותרתה “עליהום”. כפי שכבר ניתן להבין, רשימתו עוסקת בדיון סביב המקרה של יצחק לאור, וליתר דיוק בהתהלמות (מילה שאינה נטולה נופך מוסרני) – לדידו של בן דוד – סביב מקרה זה; ב”עליהום” שעשו ללאור. בן דוד טוען שההשוואות בין המקרה של הרב אלון לזה של יצחק לאור “מופרכות ומסוכנות”. למרות השימוש בשם התואר הקיצוני “מסוכנות”, לא פחות, בן דוד בחר לעטות על עצמו את תפקיד התרנגול המסורק (תפקיד שהגבר הישראלי הממוצע נוהג ליטול על עצמו מתוך אחריות רבה, רבה מאוד, ממש מתוך “מקום לדאגה”). בלול, סביר להניח, מצוייה לשיטתו חבורת תרנגולות מקרקרות בדמותן של מתלוננות ונשים אחרות שתמכו בהן, ושעל בן דוד הוטל התפקיד כפוי הטובה להרגיען.

כל מי שניסה “להעיר הערה לסדר, לחדד נקודה, רק לשאול שאלה – חטף על הראש”, טוען בן דוד, “כאילו אין בכלל מקום לדיון”. קראתם נכון – בן דוד כותב “כל מי שניסה” חטף על הראש, בלי יוצא מן הכלל. הנה מהלך קלאסי של הכשרת הקרקע ללא התחשבות במציאות. במקומות מסוימים, אגב, קוראים לזה כיבוש. אז מי חטף על הראש לדידו של בן דוד? למשל גליה יהב, עמיתתו למגזין “טיים אאוט”, הטוענת ב”וואלה” שמדובר ב”רדיפה אישית” נגד לאור ושואלת:

“האם במשך 30 שנה לא נמצאה אף אישה חזקה שהתייצבה מולו, או שמא בחר מראש את החוליות החלשות? ואיך זה שכל המפוחדות, הנתונות למרות והמצויות בסכנה לא הזדקקו להגנת המשטרה באמצעות חקירה באזהרה, צו הרחקה או ממש מעצר? מדוע לא ביקשו לעצמן את ההכרה בעוול ואת הסיפוק שבחקר האמת? איך זה שלא היה להן אכפת מאחיותיהן המשועבדות, אבל עכשיו פתאום שולהבה האכפתיות?”

אפשר לומר שאת אותה הטענה בה נפתחת הפסקה שלעיל ניתן להפנות לכל אותן מתלוננות נגד יצחק מרדכי ונגד כל מתלוננת שעשר שנים או עשרים שנה לאחר שנאנסה על ידי אביה אזרה כוחות והחליטה לדבר. גם נגדה אפשר להקשות: היכן היית עד עכשיו?! ועוד נקודה, עכשווית יותר, חמה מהכותרות: היכן הייתה הנערה שלכאורה נאנסה על ידי חבריה באזור תל אביב במשך השנים האחרונות? מדוע לא התלוננה? והיכן היו אלו שידעו על המקרים הללו? אך לעצם הענין, קשה להאמין שהדברים הללו נכתבים על ידי מי שמתייחסת לעצמה כפמיניסטית מוצהרת, שכן זהו טקסט שנכתב על ידי אדם – במקרה זה אשה – חסר הבנה מינימלית ביסודות המחשבה הפמיניסטית ובטיבו של דיכוי. האם באמת יש להסביר ליהב שנשים שחוו תקיפה או אונס פוחדות במקרים רבים להתלונן במשטרה ממגוון סיבות? התשובה חיובית: כן, צריך להסביר לה, זה ברור מתוך ההתקוממות שלה נגד דבריו של רביב דרוקר – בעקבות כתבת “המקור”, שטען שמי שניסה לשכנע קורבנות עבירות מין להתלונן במשטרה יודע במה מדובר, שזה כמעט בלתי אפשרי. יהב יוצאת נגד אמירה זו וגם טוענת שבמקום הליך רשמי כתבת התחקיר הציעה הליך של שיפוט מהיר. אפשר כמובן להתווכח על טענת השיפוט המהיר, אך מה שחשוב כאן לדידי הוא שיהב כנראה באמת לא מבינה את הקושי של נשים (לרוב נשים מותקפות ונאנסות, ולכן אני כותב “הקושי של נשים”) להתעמת עם הרשויות החוקרות והשופטות, עם הבדיקה הגופנית, ולעתים גם עם הנאשם באונס – כשכל אלה מחזירות אותן באופן מיידי למקרה התקיפה או האונס. צריך חוסן נפשי בלתי מבוטל כדי לעמוד באתגר זה. חשוב לציין, אני כותב כאן את “האלף-בית” של הדיון בתחום, לא שום דבר חדש, אבל מסתבר שצריך לחזור ולומר את זה.

יהב, בהופעה מביכה למדי שחשפה עד כמה היא הפנימה את השיח הדכאני, התעמתה עם נסלי ברדה ב”תיק תקשורת”. לדידו של בן דוד יהב לא קבלה מברדה תשובות סבירות. זוהי טענה מסולפת מצדו של בן דוד. ראשית, הנה הלינק לעימות בין ברדה ליהב – שיפטו בעצמכן ובעצמכם האם יהב קיבלה או לא קיבלה תשובות ברורות וחד משמעיות לטענות שהעלתה. שנית, ברדה הדגישה שדווקא מכיוון שלא הוגשו תלונות למשטרה היה צריך לבדוק ולהצליב את העדויות, וכך אכן נעשה. לדוגמה, מתברר שאין “סתם עדויות” לגבי התנהגות בלתי הולמת או תקיפה של לאור בבית הספר סם שפיגל ובאוניברסיטת בתל אביב, שכן אכן הוגשו תלונות למנהל בית הספר ולרשויות האוניברסיטה. מסתבר גם שחלק (לא כולן, אך בכל זאת חלק) מהמתלוננות הסכימו לבדיקת פוליגרף. בנוסף (וגם כאן אני חוזר למעשה על דבריה של ברדה), ראוי לקחת בחשבון שרוב המתלוננות חשופות לתביעת דיבה, במיוחד אלה שהופיעו בשמן או בשמן של אחרות, עם פנים חשופות וללא קול מעוות. בהחלט לא דבר של מה בכך, שכן הן יכלו לבחור להסוות את עצמן. מסתבר גם שניתן לחלץ דמיון ברור מהתלונות – מה שמראה על קו פעולה סדרתי. זוגתי שתחיה אומרת לי שבמשפט הפלילי קוראים לזה “עדות שיטה”, ועדות כזו יכולות לתת בבית המשפט גם נפגעות שעל המקרה שלהן חלה התיישנות. יהב, באופן תמוה, טוענת שהתחקיר של ברדה מרושל וכי הוא נכשל. אך לא ברור מדוע. תפקידו של תחקיר מסוג זה הוא להעלות את הדבר לסדר היום הציבורי, למה שנקרא “דיון ציבורי”, ולהמשיך לפתח את החקירה והדיון משם. אך משהועלה הדבר ל”דיון ציבורי” טוענים שנעשה עוול.

קצת על משפט ומשפטיזציה: לא ברור מדוע נתפסה יהב לשאלת ההתיישנות. השאלה אינה רלבנטית לדיון הציבורי, אלא לשאלת ההליך המשפטי. חשוב להבין בהקשר זה – בוודאי לאור דבריה המצוטטים לעיל – שההליך המשפטי והחקירה המשטרתית אינם חזות הכל. ישנן התנהגויות שגם אם האיסור הפלילי לא אוסר עליהן, הן עדיין נלוזות וראויות לדיון. מעבר לכך, יהב אינה מדייקת בדבריה, שכן לא על כל המקרים המדוברים חלה התיישנות. בן דוד, בדרכו “ה-ר-גו-עה” טוען שהדיון הציבורי “מחייב זהירות ואיפוק מרביים… בלהט העליהום על לאור הולחמו במהירות טענות שונות…”. הדילמה כאן היא אמיתית ולא פשוטה. האם לגיטימי להלבין פניו של אדם בלי שהועמד לדין? אבל המשמעות המתבקשת, אותה אני מחלץ מדבריו של בן דוד, היא שלא ניתן לקיים דיון ציבורי משמעותי כל עוד אין חקירה או הליך פלילי שכבר ביררו את הפרטים. מעניין מה יקרה במידה שיפתחו הליכים כאלה; נחכה ונראה האם בן דוד יטען שאין לדבר עליהם שכן אין לפגוע בהליך החקירה או שהם בחזקת סוב-יודיצה. בהקשר זה יש להזכיר שכבר היו בעבר חקירות משטרתיות שהחלו בשל חשיפה תקשורתית שלא היה בכוחה להביא ראיות נחרצות (דרעי, האי היווני ועוד)  בשביל זה יש משטרה. מהו “דיון ציבורי” אם רק המשטרה והמשפט רשאים לדון בו, ואחר כך הציבור רשאי לדעת על מה דנו? האם, למשל, לפי קו הגיון זה, מותר או לא לדון בפומבי בטענות מסוימות לאחר שהמשטרה חקרה אותן ומצאה שאין להגיש כתב אישום? האם גם אז יאמר בן דוד שזו התלהמות?

בן דוד מדבר נגד ה”עליהום” ולמעשה נוקט ב”עליהום” משלו, נגד הדיון הלכאורה לא רציני ולא מעמיק בבלוגוספירה ובערוץ 10. אבל יש לשאול, האם אמיר בן דוד קיים תחקיר זהיר בדבר המתלוננות בתחקיר או בבלוגוספירה? האם הוא דיבר עם נסלי ברדה שערכה את התחקיר? נראה שלא. בכלל, אני חייב לומר שאני מקבל פריחה בגוף כשאני שומע את הקריאה לקיים “דיון רציני ולא מתלהם”, ואני מוכן להמר שהיא אינה שונה במהותה מהפריחה שחשה קורין אלאל כשקראו לה “מותק”. בן דוד כותב כי גם חנוך מרמרי, עמית נוסף למגזין “טיים אאוט”, שכתב “כי הטענה המרכזית בכתבה של ערוץ 10 שלפיה שררו בין לאור לבין העובדות הצעירות בדסק ‘הארץ’ יחסי מרות נטולה בסיס עובדתי”, הואשם בהשתייכות לגוורדיה ישנה המגוננת על חבריה. ראשית, זו לא הייתה הטענה המרכזית בכתבה בערוץ 10, ושנית, בן דוד (ויתכן שגם מרמרי) לא מבין שזה לא משנה אם היו או לא היו יחסי מרות או יחסי עובד-מעביד בין העובדות הצעירות לבין לאור, או “האם לכך התכוון המחוקק”. זה אולי חשוב להליך המשפטי, אך לא לדיון הציבורי. העובדה החשובה היא שלאור הוא דמות חזקה מאוד בעיתון “הארץ”, דמות בעלת כוח והשפעה. בהתאם, היכולת של עובדת צעירה להתעמת איתו ישירות או מול עורכו היא מוגבלת ביותר – והדבר נכון שבעתיים כשמדובר במקרים “רכים” יותר מאונס, כגון ניבולי פה וגסות רוח (קוראים לזה, אגב, יצירת סביבה עויינת, וגם זאת עבירה על חוקי מדינת ישראל). חוץ מלדאוג לזה שלא ישאלו אותה “האם היא הזדיינה הבוקר?” או “איך הייתה הדפיקה” (כך העדויות ב”המקור”) היא גם צריכה לדאוג למשכורת שלה, לתמיכת הממונים עליה בקידומה, ולמוניטין המקצועי שלה.

בניגוד למה שבן דוד כותב, ה”עליהום”, לכאורה, לא סוגר את הסיפור ולא מבקש לסגור אותו. הוא פותח אותו. אבל מה שהוא לא מבין זה שהוא – בדרכו שלו, על אף שהוא עושה לכאורה סימנים הפוכים – דווקא כן מעוניין לסגור אותו. וזו גם הסיבה שהוא בוחר לכתוב כי מחירו של הדיון הפומבי הוא “או שמאמינים, או שלא מאמינים”. אז מה אתם אומרים, הוא מאמין או לא?

קישורים לרשימות נוספות בעניין זה בבלוגוספירה: אשכר אלדן כהן על גליה יהב, נעמה כרמי על בני ציפר, ועל תגובתו של חנוך מרמרי לפרשה. 

לפני שבועות אחדים יופי הייתה מרצה אורחת באחד הקורסים שלי. כשהיא הסתובבה אל הלוח נחשפתי לכיסים התפורים שמאחור. התפעמתי. איזה כיסים נפלאים, איזו צורה – ואיך מולבשים עליה יפה! אני לא רואה את זה בפעם הראשונה. אבל המרחק, המרחק יצר פרספקטיבה חדשה.

גם המכנסים התלבשו עליה מאוד יפה. עיצבו אותה אך בתנאיה שלה. על יופי המכנסיים האלה לא נראו רק יפים, אלא גם חכמים. הם לא “הפכו” אותה ל”מתוחכמת”, כמו שעושים לקולביות בקטלוג הקולקציה באמצעות משקפיים בסטייל של מזכירה בכירה – תמיד מזכירה בכירה, לעולם לא מנהלת – ותוספת מבט שמבקש לשדר, בו-זמנית, ריחוק ופיתוי. לא. המכנסיים האלה, והכיסים בפרט, הקרינו את החוכמה ואת הנדיבות של יופי.

הכיסים האחוריים ממש קרצו אלי מהמכנסיים. כעת אפשר היה להסתכל לה בעיניים גם מאחור. כשיופי התהלכה לה שם עם הכיסים האלה מולי… אני לא רציתי שהשיעור יגמר.

“…כל אותם גופים המהווים את מערכת-העולם האדירה, אין להם שום קיום מחוץ לאיזו רוח, וישותם היא היותם נתפסים או נודעים; ומכאן, שכל זמן שאינם נתפסים בפועל על ידִי, או שאינם נמצאים ברוחי או ברוחה של נשמה ברואה אחרת, הריהם בהכרח או מחוסרי כל מציאות, או מתקיימים ברוחה של איזו נשמה נצחית…”

(ברקלי, מתוך: עקרוני הדעת של האדם)

סניף קופת החולים “מכבי” ברח’ בלפור בתל אביב. בכסא הצמוד אלי מימין יש מקום פנוי ועליו התיק (היפהפה) שלי. מקום פנוי נוסף משמאלי, מרחק של מטר וחצי ממני. מן המעלית יוצאת בחורה בשנות ה-30 לחייה וניגשת לדלפק. אני קולט שהיא חיה בסרט: מתהלכת לאורם של זרקורים מדומיינים, כשהמצלמה עוקבת אחר צעדיה. לאחר כמה סידורים בדלפק המזכירות הרפואית הגיע הרגע בתסריט שבו הבחורה מחליטה להתיישב לצידי, דווקא לצידי, ואומרת: “אני רוצה לשבת כאן… אפשר…?”, “כן, בבקשה”, השבתי בטון מעושה. ובתסריט הפרטי שלי סיננתי לעצמי בסרקזם why not, come sit on my lap. אני מסוגל להבין את הצורך של אנשים להנכיח את עצמם. אבל בקופת החולים?!

מייד לאחר שהיא התיישבה צלצל הנייד שלי. יופי מחפשת אותי. עניתי, החלפנו מידע על היום שלה והיום שלי (מה נשמע, נה נה נה וכו’), ועידכנו זה את זו בהתפתחויות שונות. דיברתי בשקט, אבל היה ברור שאני מדבר עם בת-זוגי. אני מאוד אוהב את יופי ומאוד אוהב להגיד לה את זה, אבל בהתחשב בסיטואציה הצפופה בקופת החולים נמנעתי מענייני הקוצי-מוצי והשתדלתי שהשיחה תהיה אינפורמטיבית בלבד. יופי אמרה מה שאמרה ואני אמרתי בתגובה ש”גם אני”. השיחה הסתיימה.

ואז התחילה השיחה הסלולרית של הבחורה לידי. היא ניהלה שיחה פרטית ואישית לחלוטין. כלומר, כביכול. “הייייי, מה קורה… כן, חה חה חה, אוי זה מזכיר לי…”, ועוד כל מיני כאלה אותם היא ביטאה בווליום גבוה מאוד, באינטונציה פלרטטנית ובשפת גוף משוחררת למדי – שמאוד מודעת לעצמה ככזו. החלפת המידע והרגש בינה לבין הבחור מעברו השני של הקו, צריכה הייתה, כך מסתבר, לעבור דרך כל הנוכחים במסדרון ההמתנה.

ואז הגיעה השיחה לרגע שלשמו התכנסנו. להלן התקציר: “טוב… אוקי; מה? אבל למה? למה אתה שואל אותי? אם אתה רוצה להגיד לי משהו אז פשוט תגיד לי [צחיק צחוק]. כשאני רוצה להגיד לך את זה אני לא שואלת אותך, אני פשוט אומרת… נכון שאני לא אומרת לך שאני אוהבת אותך כל דקה וחצי אלא רק פעם בשעתיים [שוב מצחקקת], אבל אני אומרת. מה? אהה, אווו, כן. אוווווו. חמוד. חמוד שלי. גם אני אוהבת אותך. מאוד, אהבה שלי.” אולי היא לא מדמיינת סרט עלילתי, אלא דקומנטציה על חייה.

היא לא צהלה באהבתה לבחור שאיתה, היא צהלה מכך שהפגינה לעברנו את אהבתה לבחור שאיתה. אנחנו, היושבים במסדרון הצר של “מכבי שירותי בריאות”, ובעיקר אני – זה שלוהק לתפקיד הצופה בשורה הראשונה – היינו קהל היעד של השיחה הזו. והשיחה הפרטית הייתה כזו רק לכאורה. גם הדיבור האדיש לקיומנו – הנוכחים ברקע – לא באמת היה אדיש. היא נזקקה לנו כמו שאקסהיביציוניסט זקוק לקהל. השיחה שלה עם הבחור הייתה מקבלת אופי שונה לגמרי אלמלא היינו שם. ואולי אז היה שם סיכוי לפחות וולגריות, לרגישות כנה, לקצת פחות שליטה. להתנהלות רפויה יותר – שלא נאחזת בדפנות.

אחרי שסיימתי אצל הרופא יצאתי מחדרו ונעמדתי בדלפק כדי לברר איזה עניין. גם היא יצאה ונעמדה לידי. שמתי לב שהיא מסתכלת עלי במבט שמבקש את תשומת לבי. התעלמתי. אם כי התעלמותי יכולה גם להיחשב כהתייחסות אליה. במובן זה היא השיגה את שלה. מה לעשות, היא מאלה שצריך לעבוד בשבילם, אפילו בניוטרל.

יצא שהיא הלכה לפני. כמעט כתבתי “התפוגגה”, שכן לא ברור מי “יתפוס” אותה עכשיו, מיהו הקורבן של מלאכת ההנכחה. זו עבודה קשה “להיות נתפס”. תמיד להימצא ביחס למשהו, תמיד להיות תלוי ביחס הזה, משועבד לו. זו וריאציה על מצבה הקיומי של הבימבו: דריכות תמידית. אבל אין מה לדאוג לה בעניין ההתפוגגות; כל מה שהיא צריכה הוא למשוך קצת תשומת לב ברחוב, עד אחר הצהריים, ואז כבר יתפוס אותה הבחורון שהיא תפסה לעצמה.

בפעם הבאה אולי כדאי שתקבע תור למישהו או מישהי שיעשו לה “ריפוי מתפיסה”, אם כי עולה החשד שמדובר במחלה אוטואימונית שלא ניתן לרפאה.

שיעור היוגה התחיל מבחינתי בכבדות מסוימת. הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים וגם משהו באנשים שהיו מסביבי בכיתה לא עבד מספיק טוב. התחלנו בתנוחות עמידה וכשסיימנו אותן, בערך חצי שעה אחרי תחילת השיעור, המורה הכריזה על תרגיל שנעשה בזוגות. הרעיון עייף אותי והעיק עלי. בדיוק כפי שקרה לי בבית הספר כשהמורה הייתה מחלקת אותנו לקבוצות. עבודה בזוגות בשיעור יוגה יוצרת אינטימיות כפויה שאינה במקומה, אלא אם כן אתה מכיר את בן הזוג הפוטנציאלי. פתאום אתה צריך להתאים את עצמך למישהו, להריח את הזיעה שלו, ולפעמים גם להרגיש אותה בידיים.

בפעם הקודמת שעבדנו בזוגות גם יופי הייתה בשיעור, אז באופן טבעי – כמו בחיים – נהיינו זוג (בכלל, איפה שלא יזרקו אותי ואת יופי, אנחנו נהיה זוג). אבל בשיעור האחרון יופי לא הייתה. בכל מקרה, כאמור, כשהמורה הכריזה על תרגיל בזוגות נפלה עלי עייפות וחשתי שמציפה אותי מועקה. ואז היא הוסיפה – עדיף שתמצאו בן זוג בן מינכם ושממדיו דומים. במהלך הדגמת התרגיל הייתי עסוק במחשבה שאין כאן אף בחור שאני מסוגל להיות בן זוג שלו. אין לי בעיה ספציפית לעשות תרגיל עם בחור, הבעיה שלי היא התרגיל בזוג. אבל כולם בכיתה נראו לי אנטיפתיים. קבוצה של אנשים שלא כל כך התחברתי אליה – גם הבחורות, אגב. קורה. ואז ההדגמה התקרבה לקיצה, ואני אמרתי לעצמי בייאוש שהנה זה עומד לקרות, צריך לבחור בן זוג. איכשהו, לפני שהספקתי למצמץ, כל הבחורים בחרו להם בן זוג. המהירות הזו מגיעה כנראה מאותו מקום בו הם נחפזים לתפוס מקום בקיר כשעושים תרגיל עם קיר. כמו האנשים בתור בבנק – להשתלט, ומהר. עשיתי למורה פרצוף של “לא נשאר לי בן זוג”, אבל כמובן שהבעתי לא הייתה מאוכזבת מדי.

תוך שניה וחצי מרגע שסימנתי לה, המורה קישרה אותי עם בחורה מהצד האחר של הכיתה. “תהיו אתם זוג”. לפני כן בכלל לא ראיתי אותה. גם לה לא נשארה בת זוג. היא הביטה בי משם וחייכה. גם אני חייכתי. נדמה לי שלשנינו יצא חיוך עם דוק של מבוכה, אבל גם של שותפות גורל מהסוג הטוב. כשניגשתי אליה הספקתי להגניב לה שזוגתי הייתה אומרת לה שאנחנו אכן מאותו מין (כלומר, שגם אני בעצם בחורה). ויכולתי להגיד לה את זה בכיף, כי כבר מרחוק ראיתי שיש לה חיוך טוב, עיניים מאירות ופיקחות ואנרגיות טובות. ככה בשניה ראיתי את כל זה. אחר כך כשהתחלפנו בתפקידים וידאתי את זה. כשעמדנו להתחיל את התרגיל שוב היה שם רגע קצר של מבוכה – בכל זאת, נוגעים אחד בשני, ועוד באזור מפרק הירך. אבל הרגע הזה היה הדדי, ומאותו מקום, ולכן ביטל את עצמו כמעט לחלוטין.

בתרגיל סיפקנו זה לזה תמיכה ושיווי משקל, כמו שהיינו אמורים. ואחר כך נפרדנו בחיוך והמשכנו בשיעור. אבל מאותו רגע נאחזתי באנרגיות הטובות שלה, וגם בתחושה שהיא מרגישה כמוני. הבחורה הזו המשיכה למעשה לספק לי תמיכה מהקצה השני של החדר והחזיקה אותי בשיעור. ואני הרגשתי שגם היא לא מוצאת את עצמה בכיתה הזו, ושגם אני מחזיק אותה בשיעור. זה הרגיש טוב. הייתה בזה הקלה. כמו להיאחז במצוף אחרי שחיה ארוכה. אחר כך המורה הכריזה על תרגיל זוגות נוסף – מתח באוויר, שלא יחטפו לי אותה – ומייד הוסיפה שנעשה אותו באותם הזוגות כמו קודם. הקלה. איזה כיף! שוב אנחנו זוג. לראות את החיוך האינטליגנטי שלה מקרוב פעם נוספת! עכשיו התרגיל יהיה קל. התקרבתי לעברה: ברור שהיא חייכה, וגם אני.

בסוף השיעור החלפנו משפט וחצי, שוב חייכנו זה אל זה, ונפרדנו לשלום. בדרכי הביתה חשבתי לעצמי שיש סיכוי מסוים שההרגשה שלי שגם אני החזקתי אותה בשיעור איננה רק פרי דמיוני.

יש משהו עצוב במותם של רוק סטארז. אבל יש גם משהו נכון בכך שרוק סטארז ומפורסמים אחרים מתים צעירים: במובן מסוים הם מגלמים, בחייהם ובמותם, את הרעיון של “להישאר צעיר לנצח”, ולכן מותם – גם אם בסופו של דבר הם נאבקים לשרוד – מגשים את הרעיון הזה. זה לא אומר, כמובן, שמותם אינו טרגי. ישנם מקרים רבים שהסטארים, המפורסמים וכו’ אמנם מתים צעירים – או צעירים יחסית – אבל בכל זאת מאוחר מדי; כלומר, אחרי שהם התבזו – מבחינה זו או אחרת (מוזיקה גרועה אצל מוזיקאים וסרטים בעייתים במקרה של שחקני קולנוע). הזן הכי ידוע של סטארים הוא זה של המפורסמים ה”גדולים מהחיים”, שכמעט נאבקים על מנת לקמול ולכל הפחות מבקשים להתקיים לעד כאידיאה (הרבה לפני שהיה מפורסם או מצליח, עוד כששמו היה פארוק בולסרה, נהג פרדי מרקיורי להכריז בפני מכריו: I’m not going to be a star, I’m going to be a legend); אלה שלא רק שהמוות הפיסי אינו המוות של הפרסונה שלהם, אלא שמותם הפיזי מסמן את תחילתה של שגרת קיומם כמתים-חיים. בהקשר זה הם מהווים תחרות הולמת לעתיד, גם אם הם מפסידים בסופו של דבר; ובמקרים רבים הם מקדימים את זמנם, כלומר את העתיד. מייקל ג’קסון הוא אחד כזה (בזמן הווה, הווה להרבה זמן, כזה שמעכב את העתיד).

ואף על פי כן, המוות של מייקל ג’קסון הפחיד אותי, כל שכן כשהוא הגיע בצמוד למוות של פארה פוסט (שחייה היו הווה מתמשך של שנות ה-70 המאוחרות): אם הם מתים, אז עובדת מותי שלי בטוחה אף היא, ויותר מתמיד. ברור שהמוות הוא אופציה שתמיד נמצאת לידינו, ממש לידינו – והרבה יותר קרוב ממה שאנחנו מדמיינים. לפעמים המוות הוא אפילו אופציה מרגיעה וגם מפתה, שכן, בכל זאת, ככל הנראה מדובר על מנוחת עולמים, ביטוי שנשמע כמו שנת צהרים נצחית. אבל כשמפורסמים מהסוג של “פוראבר יאנג” מתים זה הופך את הכל ליותר מדי סופי, סופי שהוא סופי מוחלט בהחלט, וכבר אין ברירה: לא רק שזה יקרה – זה יקרה על בטוח. ולא שזו הבנה חדשה עבורי, אבל עכשיו, לפחות לזמן מה, עד המוות הבא, אני מבין את זה יותר. שכחושבים על זה מהזוית של השלד והעצמות, אז החיים הם בסך הכל החלק הקטן, והמוות הוא החלק הגדול. מה זה כבר 75 שנה של תוחלת חיים ממוצעת (פחות או יותר) לעומת הנצח?

כל זה לא עושה לי שום חשק לסדר את התמונות באלבום, ואפילו לא בפיקאסה. לְמה? למי? אבל אני אעשה את זה בכל מקרה. וסידור התמונות כמובן דחוף לי יותר מתיוק דפי החשבון מהבנק, קבלות הביטוח הלאומי וכל מיני כאלה. אמנם הניירת הזו מתעדת אותנו לא פחות מהתמונות, ואולי אף יותר, אבל בניגוד לתמונות הניירת הזו כמעט שלא עוסקת באיך אנחנו נראים. איזה תמונה לשמור ואיזה למחוק (או לקרוע ולזרוק). היא כמעט שלא מדברת עם הדימוי העצמי שלנו, שאנחנו נמצאים איתו בדיאלוג מתמשך (ובעצם אולי אנחנו מנהלים איתו משא ומתן).

הסיפור של מייקל ג’קסון הזכיר לי סרטון ישן, בשחור-לבן, שראיתי לפני מספר שנים באחד ממקבצי האנימציה בסינמטק תל אביב. שני הגיבורים של הסרטון אינם מה שנדמה שהנם: הם חוזרים הביתה מארוחה עם חברים ומתחילים להתארגן לקראת שנת הלילה. תחילה הכל נראה נורמלי; הם מורידים מעיל, תכשיטים, בגדים, אבל אז הם מורידים גם פאה, שפם ועוד, ולבסוף הם מסירים את “חליפת גופם” – פותחים את הריצ’רץ’, מורידים את גופם, תולים “אותו” על הקולב, ונשארים כשהם שלד בלבד. מתישהו במהלך ההתפשטות הם מורידים את עיניהם וכו’, ולבסוף הם הם הולכים לישון בארון קבורה כגוש עצמות. מתים חיים.

הדימוי בסרטון לא מאוד רחוק ממה שקרה למייקל ג’קסון: הוא לא היה מה שנראה שהוא. גופו היה למעשה שלד מכוסה בגדים, פניו המשופצים, או מה שנשאר מהם, היו מאופרים תמידית, והכי לא נעים לחשוב שלמעשה הוא היה כמעט קרח לחלוטין. בלתי נתפס. מייקל ג’קסון הצעיר הנצחי, פיטר פן, הסתובב בעולם עם פאה ומתחתיה קרחת. מפחיד אותי לחשוב עליו כך, וזה נוסף על כך שפאה היא תמיד דבר מפחיד.

אבל מייקל ג’קסון, כמו המתים החיים בסרטון האנימציה, יכנס לשגרת מותו ויחיה-ימות אותה לעוד הרבה שנים. אמנם חייו כאידיאה מוצהרת מתחילים רק עכשיו, אבל כמו הדמויות בסרט, בעצם הוא מת מזמן: הוא נשם, ליבו פעם, אבל בפועל הוא חי כמו אותה דמות בסרטים המצוירים שממשיכה ללכת באוויר מעל התהום. ועכשיו הוא נפל לתהום – וזאת, יתכן מאוד, אפילו מבלי שהספיק להסתכל למטה ולהבין שהוא באוויר. ג’קסון, כמו אריאל שרון – אך בווריאציה הרבה יותר צבעונית – לא היה אתנו בשנות חייו האחרונות בשום מובן נורמלי של “להיות”. ולכן המוות של מייקל ג’קסון לא כל כך עצוב כפי שהוא נתפס בהתחלה, שכן זהו כמעט מוות פורמלי. המלודרמה סביב מותו היא תוצר של הפער בין הדימוי הנערי למוות (פיטר-פן לא אמור היה למות, ובטח לא מדום לב) ושל הצורך של ההמון בקתרזיס קולקטיבי. העצב האמיתי הוא על כך שגם אנחנו נמות בסוף (ושוב, המוות עשוי לספק נחמה, אבל לרוב זו נחמה כל עוד היא אפשרות ולא עובדה מוגמרת).

מעבר לסיפור של מייקל ג’קסון, סרטון האנימציה הזה הוא טייק מעניין על התחפושות שאנו עוטים על עצמנו, לרבות אלה שאנו לא מודעים להן. למשל, לפני מספר ימים הסתובבתי באבן גבירול, ובשלב כלשהו שמתי לב שבחור צעיר מסמן לבחורה צעירה שאיתו להסתכל עלי. מסתבר שיש לי קהל, והוא נראה אוהד. הם ישבו ושתו קפה, והם קלטו שראיתי אותם. זה היה מהיר מאוד, עניין של הרף עין, אבל זה הספיק על מנת להפוך את ההתנהגות שלי ללא טבעית, ולו במובן זה שעצם הניסיון להתנהג בטבעיות סתר את עצמו ובהגדרה יצר מצב שכבר לא התנהגתי בטבעיות. אם הייתה שם התנהגות טבעית כלשהי, אז היא הייתה מסדר-שני בלבד – תגובתי הטבעית לנסות להתנהג בטבעיות.

באותה שניה הרגשתי שאני מזדקף בתוך עצמי (אחר כך הבנתי שאפילו בשיעורי יוגה אני לא מצליח להזדקף מבפנים באופן שכזה. אני פשוט צריך קהל, ועדיף שהקהל יהיה בעדי). באותו הרף עין בו מבטי נפגש במבטם של הבחור והבחורה, אפילו העובדה שזמזתי לעצמי שיר בתנועות שפתיים גלובליות נראתה לי לפתע לא טבעית, משהו שכעת צריך לגרום לו להיות רגיל, ולכל הפחות לגרום לו להיראות רגיל. מבטם הפך אותי למעין אובייקט, שחקן בתפקיד. כאילו כל התנהגות היא סוג של תחפושת, ולפחות של טקטיקה. כאילו שההתנהגות ה”רגילה” שלנו היא מעין קונכיה וכל מה שהרפלקסיביות מסוגלת לעשות הוא לגרום לנו להתבצר בקונכיה הזו או להמיר אותה בקונכיה אחרת.

מה נמצא מתחת לתחפושת? האם בכלל נמצא שם משהו?

שלשום עשיתי הליכה בטיילת. כמו תמיד, השתדלתי לצעוד בנוחיות, בנעימות, לא להיות משימתי מדי. וכמו תמיד, הייתי צריך להזכיר את זה לעצמי. עליתי במדרגות בכיכר אתרים וירדתי בחזרה אל החוף תוך איגוף גן העצמאות. בדרך חזרה, איפשהו ליד בריכת גורדון, עברה מולי קבוצת נערות, ואחת מהן פנתה אלי ושאלה: “סליחה, יש’ך סיגריה”. השבתי שאין לי. היא שאלה, אבל בעצם דרשה, כאילו זה מגיע לה. מזל שלא שאלה אותי “איפה הסיגריות?!” בנאדם עושה הליכה על החוף, בלי תיק, כולו משדר בריאות אורגנית ואווירה של “איזה צנונית טעימה אכלתי היום”, אז איפה בדיוק נראה לה שאני עלול לאחסן על עצמי סיגריה, מאחוריי האוזן? ולמה היא מבקשת ממני? אולי כי היא מקשרת בין בחור עם שיער ארוך לסיגריות (זה גם מסביר למה הרבה בחורים ובחורות פונים אלי ומבקשים אש. אין לי, אני עונה, ומרגיש שהם לא מאמינים לי). תוך כדי שזה קרה זה פשוט קרה, ובהמשך הצעידה כמעט שלא הקדשתי לזה מחשבה.

בהמשך, ליד חוף בוגרשוב, פנתה אלי נערה. בת 16 בערך, קשה להעריך. כבר חשבתי שהיא הולכת לשאול אותי אם יש לי סיגריה, אבל היא שאלה בחיוך איפה זה חוף בוגרשוב. ואחרי שעניתי לה היא הוסיפה, “יש לי שאלה קצת מוזרה” – ולפני שהספקתי להנהן המשיכה ושאלה: “איך השיער שלי נראה?” במוחי נורתה וניתרה בין דפנותיו המחשבה שהיה נחמד אילו הייתה לי אחות קטנה. היא הייתה לבושה בבגדים זרוקים של ים, נראה היה שהייתה בחוף אחר והתקפלה משם לקראת איזו פגישה בחוף בוגרשוב. “איך השיער שלך נראה”… זה תלוי בהקשר”, עניתי בחיוך. “תראה, אני בטוחה שהוא נראה נורא; אני אתן לך ארבע רמות, ואתה תגיד לי איך הוא נראה, טוב?”. “טוב”, עניתי בחיוך. “אז ככה: מרופט פצצות, מרופט, סתמי אך אפשרי, סביר – ותגיד את האמת”. הסתכלתי עליה ואמרתי, “השיער שלך אכן קצת מרופט, אבל בצורה מאוד מאוד שובבה, הוא בסדר גמור בסביבה של ים”. היא צחקה ואמרה, “אז אתה חושב שהוא בסדר, ואני לא צריכה לסדר אותו קצת, אפילו לא כאן מימין (נוגעת בחלק הימני של ראשה)?” היא שאלה את זה במודעות, אך גם בתום. “אמרתי לך”, המשכתי, “זה תלוי בהקשר – מה זה דייט, או פגישה עם החבר’ה?” היא השיבה “יהיה שם בחור אחד… אבל… הוא בכל מקרה לא ישים לב אלי”. אז הוספתי, “תראי, אי אפשר לדעת, זה בעיקר עניין של אישיות, וכמו שאני קולט, עם האישיות אין שום בעיה, ואת נראית בסדר גמור עם השיער, זה מאוד שובב”. “אתה חושב?”, שאלה. “כן”, אמרתי. היא אמרה לי תודה רבה בחיוך, לחצה לי את היד ואני איחלתי לה בהצלחה.

זה היה מפגש חביב, סייד קיק של היום; כמו טיפת צבע שטופטפה עליו ונתנה לו זווית בלתי צפויה (ולא שהיה לי יום רע). היא הייתה אינטליגנטית, והדיבור אתה היה כיף. ועל אף שהתיאור שלעיל עשוי ליצור את הרושם ההפוך, אין לי ספק שכלל לא היה לה פשוט לעצור אותי ולשאול את השאלות האלה. ברור שהתחשק לה למתוח קצת את הגבולות – לעצור זר לא מחייב ברחוב ולשאול אותו שאלות (ואין ספק שהיא איתרה את הזר הנכון, ועל כך היא מקבלת דוז פואה. נעים לי לחשוב שהיא זיהתה אותי כמישהו שישתף איתה פעולה). גם מאוד יכול להיות שחוף הים התל אביבי שחרר אצלה את הלחץ מכמה ברגים (בראש, אבל גם בגוף) שהיו מוברגים חזק מדי. ובכל זאת, על אף שהיה שם אלמנט של הנכחה העצמית, לא היו שם ניצני אקסהיביציוניזם, ובסופו של דבר היא באה ממקום של חולשה, ולא ניסתה לחפות על כך – לא בפניה אלי ולא במהלך הדיאלוג.

אחרי שהמשכתי בדרכי סיימתי את תסריט המפגש הזה באופן קצת שונה: אנחנו נפרדים לשלום, ואז אני קורא אחריה: “היי, תגידי, את צריכה במקרה אח גדול?” אבל לא ידעתי איך להמשיך מכאן, וגם לא הייתה סיבה. פרשתי בשיא.

אתמול שוב עשיתי הליכה על הטיילת, ובדרך חזרה חשבתי לעצמי שיש אנשים שחיים את החיים שלהם החוצה, ויש שחיים אותם פנימה. אני לא בטוח שזה נכון, אני לא בטוח שזה קשור למה שכתבתי כאן, ואני גם לא בטוח שאני מבין מה זה אומר, אבל זה מה שחשבתי.

בעקבות המלחמה שלוחת הרסן שמדינת ישראל מנהלת בעזה, ככה בקטנה לפני הבחירות, חשבתי לי היום מחשבה לא נחמדה, לא סימפטית. חשבתי על “הלבן בעיניים” שעליו מדבר מדי פעם גנרל אחד בדימוס, שמסתבר שאינו בדימוס.

תחילה עלה בדעתי שיש כאן עניין אירוטי, וליתר דיוק, הומו אירוטי. אבל אז הבנתי שאותו גנרל-עד ואירוטיקה זה לא בסיס לטיעון חזק. אולי טיעון מעניין, אבל לא חזק, ובטח לא טיעון תקף. אמנם אירוטיקה מצויה ביחסים אינטימיים עם מיניות. ובכל זאת, אצל הגנרל “שלנו” – חרף הנטיות הנפוליאוניות – מיניות זה דבר מודחק וסמוי, כמו החלק הפנימי של העין (לא זה של גלגל העין, אלא זה שמסתכל פנימה באינטרוספקציה). ואז הבנתי: ה”לבן בעיניים” עליו מדבר אותו גנרל מבטא חוויה פורנוגרפית. ופורנוגרפיה, כידוע, נעה על ציר של אלימות. אחרי שהבנתי שמדובר כאן בפורנוגרפיה, החלה לנקר במוחי שאלה, שאלה שאני חייב לשאול.

רציתי לשאול, האם יכול להיות ש”הלבן בעיניים” עליו מדבר הגנרל המתוחכם הוא בעצם “לבן על העיניים”, משהו שהגנרל השפריץ עליהן (כמו, למשל, שיוצקים עופרת)?

זו שאלה בעלת חשיבות רבה לדעתי, שכן התשובה עליה עשויה לספק מידע משמעותי על היכולת של אותו גנרל לדעת מתי ואיך לגמור.

דברים שאמרתי בפאנל לכבוד צאת הספר “העצמה במשפט”, כרך מפואר של מאמרים בעריכת פרופ’ מימי אייזנדטשט ופרופ’ גיא מונדלק, בהוצאת רמות (סדרת “משפט חברה ותרבות“) שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב. הפאנל התארך, וכיוון שתורי הגיע בשעה מאוחרת, קיצרתי את הפרזנטציה שלי. זו ההזדמנות להביא את הדברים במלואם.

***

אני רוצה להקדיש את דבריי למתח שעולה ממושג ההעצמה ולמורכבות שמושג זה מאפשר (ודורש), ולאחר ההבחנה התיאורטית, ליישם אותה על שתי סוגיות משפטיות.

בעיניי, עצם היוזמה של הספר הזה, האפשרות לארגן קובץ כה מרשים של מאמרים סביב המושג העצמה, מבטא את הצומת המושגי שבה אנחנו נמצאים, בתור אנשים שחושבים על המשפט ועושים משפט, כבר כמה עשורים: אני מתכוונת למתח בין התפיסה שהיא תוצר של הנאורות, של המשפט כמבטיח הגנה על הפרטים, כמקנה להם כוחות פוזיטיביים לנהל את חייהם כרצונם, להגשים את עצמם, כמו הכוח להתקשר בחוזים או להתחתן, או חירות העיסוק או המצפון, וגם הגנות מפני פגיעה, כמו שעושה המשפט הפלילי או דיני הנזיקין – לבין התפיסה של המשפט ככלי אלים ודכאני, ואלים ודכאני בצורה מסוכנת במיוחד, כיוון שהוא קונה לעצמו לגיטימציה, אחיזה בדמיוננו, בדיוק בגלל ההצלחה של הגישה הראשונה לשווק את המסר שלה. כלומר, מפי הגישות הביקורתיות למשפט, הטענה תהיה שאנחנו לא מרגישים כיצד כל הסדרה שהיא לכאורה בעלת כוח משחרר, גם פועלת כמנרמלת. הכוח להתקשר בחוזה גם מייצר תמונה שלנו כיצורים אוטונומיים ורציונליים, והכוח להפר חוזה ולשלם על כך פיצויים הופך אותנו לתועלתניים בחישובי העלות והתועלת שלנו. זה מה שהוא מצפה מאיתנו להיות. כך גם הכוח המעצים להתחתן, שהופך טווח שלם של בחירות חיים אחרות לבלתי נראות, בלתי לגיטימיות, ובלתי מתוגמלות בהון חברתי ובהון ממש.
אנחנו יודעים היום שלמשפט יש אפקט מנרמל. חקיקת חוק כמו חוק הסכמים לנשיאת עוברים (הידוע יותר בשם חוק הפונדקאות) משדרת מסר שלפיו זוהי אופציית חיים לגיטימית, זהו חוזה שלא רק שניתן להעלות אותו על הדעת בתור אחת האופציות להפוך להורים, אלא שזה אף משהו שהמדינה תתן לו גיבוי, אכיפה וסיוע אם הוא ייעשה על פי המרשם שהחוק קובע ומספק.

מושג ההעצמה נכנס כאן. הוא מבטא את המתח שאני מדברת עליו. במונחים של תיאוריה פוליטית ליברלית, העצמה היא מושג פרדוקסלי. מצד אחד הוא עוזר להגשים את החזון הליברלי של פרטים – אזרחים ונמעני משפט – אוטונומיים, ומצד שני, הוא נולד בדיוק מתוך ההכרה במגבלותיה של ההבנה הליברלית את האפשרות לאוטונומיה. לא כל האזרחים, או הנמענים המשפטיים, שווים זה לזה – לא רק ביכולתם לתרגם את כוחם לפעולה פוליטית אפקטיבית או למיצוי זכויותיהם, אלא גם ביכולת המקדמית, והיא היכולת לדמיין ולרצות, להשמיע קול–אפילו מול המראה–באשר לחזון שלהם לגבי החיים הטובים.

אמרטיה סן ומרתה נוסבאום עמדו על כך כשהצביעו על הבעייתיות במשטר פוליטי ומשפטי המתבסס על העדפות. העדפותיו של פרט, הם טוענים, מושפעות מן האופק הנראה לעין, ממה שביכולתו לדמיין ולרצותן, ומה שביכולתו לדמיין ולרצות מעוצב מאופק חייו. לדמיין משהו גדול וטוב פי מאה מנסיבות חיי כרגע זה משהו שונה לגמרי עבור אדם מהמעמד הבינוני ומהקבוצה הלאומית והאתנית ההגמונית לבין אדם שאין לו גישה למים נקיים, יש לו תרנגולת אחת, והוא בן קסטה נמוכה, למשל.

המורכבות הזאת באה לידי ביטוי לאורך כל הספר. שגית מור מצביעה על המתח שבין שפת הזכויות שמקדמיה מרגישים שהיא מעצימה באופן הראוי – שוויונית, מניחה שחקנים שווים ביכולת ההתמודדות שלהם – הזכות היא הזכות לנגישות עבור אנשים עם מוגבלויות, וההנחה הטמונה במאבק על זכות הזאת היא שכל אחד יכול לגשת. והנה, מן המאבק “מלמטה”, של הפגנות הנכים, עולה האמירה שאי אפשר לחשוב על נגישות לפני שחושבים על מי יש לו אמצעים “לגשת” – להיכנס למסעדה או לבית הקולנוע או למקום העבודה. ואמצעים כאלה מוכרעים הרבה פעמים על ידי משתנים שנראים לא אלגנטיים, הפוגעים בטעם הטוב ובהרגלים של השיטה שלנו לעסוק בעקרונות ברומו של עולם – משתנים של כסף – של עוד כמה מאות שקלים לקיצבת הנכות.

בדומה, מיכל אהרוני וגליה פיט, במאמרן על סיוע משפטי לפיתוח קהילתי כלכלי, חושפות את מגבלותיו של השיח המשפטי בדיוק כיוון שהוא מדמיין נשא זכויות שאין ספק באשר ליכולותיו לתבוע אותן, לממש אותן, ואף להמשיג אותן לעצמו.

טלי קריצמן ואדריאנה קמפ עומדות על המתח שבין הרצון לפעול במישור הסימבולי של המשפט, ולשנות את מעמדו המושגי של הפליט, לבין הצורך הדוחק למצוא פתרונות מיידיים לאנשים קונקרטיים שנמצאים בסכנה, ובלא ארץ שתקבל אותם אליה. בהקשר הישראלי, המשמעות היא לשתף פעולה עם הראייה של פליטים כארעיים בישראל, כדי להעביר אותם הלאה, לארצות אחרות שהן יותר מכניסות אורחים ומסבירות פנים. שיתוף פעולה זה מחזק את הפליטים הקונקרטיים, אבל מחליש את ה-cause הכללי של ביסוס מעמד הפליט במשפט הישראלי.

נעמי לבנקרון מטפלת במתח שבין ההנחה הליברלית של הסכמה לעיסוק בזנות, לבין התפיסה של הזנייה, שלפיה הנשים העוסקות בזנות הן גם קורבנות. אך הגישה שהיא מציעה היא גישת ביניים מורכבת – מצד אחד קורבנות, אבל מצד שני תובעות, סובייקטים עצמאיים, שהמשפט יכול וצריך לתת להן לגיטימציה, קול ועזרה על ידי הפיכתן לתובעות לגיטימיות ורציניות של פיצויים אזרחיים. המתח ממשיך וגואה גם בשאלה מנין יבוא הפיצוי. אם סובייקטים אוטונומיים – אז בדרכי המשפט האזרחי הרגיל, מהנתבעים, שבמקרה הזה הם הסוחרים. אבל בשל הבעייתיות הרבה של גבייה מהסוחרים, מוצע פתרון קולקטיבי של הקמת קרן פיצויים ממקור מדינתי.

יכולתי להמשיך ולהדגים על עוד מאמרים בספר, אבל הזמן קצר, ונדמה לי שהנקודה הובנה.

מהספר עולה, איפוא, בצורה מרתקת דמות זו, של הנמען המשפטי שהוא גם וגם – גם סובייקט אוטונומי, בוחר, agent עצמאי, וגם כזה הנתון למערך של כוחות חברתיים, תרבותיים ומטריאליים. המאמרים פורשים בצורה רחבה דרכים שבהן אפשר להשתמש במשפט כדי לתקן עולם, לשנות מציאות. לאפשר לפרטים לזהות בתוך עצמם את הכוח והקול המאפשרים פעולה אפקטיבית לשליטה בגורלם.

במבוא מאיר העיניים, גיא מונדלק ומימי אייזנשטדט עומדים על כך שהמילה “העצמה” מחזיקה בתוכה מספר משמעויות, כשהמילה עוצמה, על היבטיה השונים, היא במרכזן.

נדמה לי שאפשר, בהקשר של דבריי, לעמוד על עוד משמעות אחת, והיא הקשר בין העצמה לבין עצמיות. נדמה לי שהפעולה של העצמה היא לעזור לפרט לזקק זהות, קול, זווית ראייה. לרכוש סובייקטיביות שמסוגלת להשתתף בשיח החברתי, במשחק הפוליטי, לתבוע לעצמה קיום, זיהוי, עמדה, זהות. הקבוצתי והאישי שלובים פה זה בזה, כמובן, או כמו שנהוג לומר בתיאוריה היום, מכוננים זה את זה.

אייזנשטדט ומונדלק כותבים עוד כי העצמה היא מושג מורכב ורווי קונפליקטים. העצמה של קבוצה אחת עשויה להחליש, ולא להעצים, פרטים חלשים בתוכה, או קבוצות אחרות. “העצמה”, כפי שהם כותבים “אינה מעלימה יחסי עוצמה”. העורכים ממשיכים וכותבים – והמאמרים בספר הזה מהווים ראייה ניצחת לצדקת טענתם – כי העצמה איננה מושג סגור, והוא מכיל בתוכו רפלקסיביות – מנגנוני ביקורת ושינוי.

ובהקשר הזה אני רוצה להקדיש את שארית דבריי, מבלי להשבית את השמחה, לשתי סוגיות משפטיות עכשוויות, שמדגימות את המגבלות של מושג ההעצמה, ושל השימוש בו בהקשר המשפטי. אני רוצה להרהר בקול רם על שני תחומים משפטיים עכשוויים, שבהם אפשר לומר שמדובר בהעצמה שהשתבשה. שני הנושאים משיקים לביו-אתיקה ולרפואה ומשפט, או בתחום שאני מכנה “גוף ומשפט”.

בימים אלה נדון בכנסת חוק תרומת ביציות (אולי עוד יעבור קריאה שלישית בפגרה, למרות שהכנסת כבר התפזרה). החוק הזה נועד לאפשר מה שעד כה לא התאפשר בישראל – והוא תרומה של ביציות של אישה אחת על ידי אישה אחרת הזקוקה לביצית, וכן תרומת ביציות למחקר.

הדיונים בחוק הזה עטופים ברטוריקה של העצמה מכל כיוון אפשרי. קודם כל הנתרמות, שהן במצוקה גדולה, בכמיהה להיות אימהות, וגם אם לא מהביצית שלהן, אז לפחות שההריון יהיה בגופן, ואפילו אם לא זה, אז לפחות שבן זוגן יוכל להיות האב הגנטי של הילדים. אז הנשים המקבלות יועצמו, כי יוכלו להרות, ובכך להגשים כמיהה מרכזית של הרבה נשים, לא רק להפוך לאם, אלא להפוך לאם על ידי הריון  בגופן.
אבל גם ה”תורמות” מוצגות בדיוני הוועדה שדנה בחוק כנשים אלטרואיסטיות, שרק רוצות לעזור לנשים אחרות, אחיותיהן העקרות, ולקידום המחקר.

ואחת הקבוצות הלוביסטיות המרכזיות שמאחוריו היא קבוצה בשם עמותת חן לפריון וחיים. זהו ארגון שבין השאר מקדם את עניינן של נשים המעוניינות בתרומת ביציות, שתיעשה בישראל, ולא יצטרכו לנסוע בשביל זה לחו”ל, דבר הכרוך בעלויות גבוהות. עמותת חן לפריון וחיים הולידה את החוק הזה בגרסתו העוברית (כן, יש פה משחק מילים), ודחפה אותו במשך כעשור בכנסת, עד שהגיע לחקיקה.

מה שמעניין כאן ושראוי להתעכב עליו, הוא המעבר הכמעט בלתי נראה בין הכמיהה לילד, שמתורגמת לכמיהה לביצית, שעוברת טרנספורמציה מאוד מהירה לשפה של זכויות.
מ- אני נכספת  (”הלוואי ש…”, “מי יתן”)
ל- אני מבקשת, רוצה (”האם אפשר לקבל בבקשה”)
ל- אני דורשת, זו זכותי (”זה שלא נותנים לי את זה זה פגיעה בזכות להורות/אימהות”).
ואז אני אקים עמותה, ואלך לכנסת ואעשה לובי, ואגבש זהות סביב הזכות להיתרם.

הנשים הללו עברו תהליך של העצמה. במונחי העורכים, הן עברו תהליך “שבו הפרט מצליח להגדיר את רצונותיו באופן עצמאי ומושכל, לבחון את החלופות לעשייה … לקדם את בחירתו, לבחון את החלטתו מעת לעת… וכו’”.

עד עכשיו התייחסתי לנשים שמגופן מופקות הביציות בשם “תורמות”. אבל בעצם מדובר במוכרות. הפרוצדורה של הפקת ביציות הנה כואבת, מתישה, ארוכה ובעלת סיכונים — הן מידיים, כגון זיהומים, והסיכון הכרוך בהרדמה מלאה בעת שאיבת הביציות – והן לטווח ארוך, כמו העליה בסיכון לסרטן שד ולסרטן שחלות. הטיפולים כרוכים גם בתופעות לוואי כמו מצבי רוח, התנפחות של הגוף, עייפות ועוד. 

לפי החוק, הנשים הללו יקבלו תשלום על הביציות שהן נותנות מגופן, ומטבע הדברים, יהיה מדובר בנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שצריכות את הכסף .
אם כן, כשאנחנו מדברים על השימוש בכלי המשפטי כדי להמשיג צורך של הנשים המעוניינות בביציות, כדי “לחבור יחד ולהניע שינוי” ו”להרחיב את העשייה הדמוקרטית על דרך של … השפעה באופן דינמי ורציף על תפיסת פרטים וקבוצות את צרכיהם”, עלינו גם לחשוב על הקבוצות שנפגעות מהעצמת קבוצה אחת.
מה שהחמיץ השיח בוועדת הבריאות של הכנסת על החוק כמעט לחלוטין היא הפגיעה בזכויותיהן של נשים אחרות ובאוטונומיה שלהן. ה”נשים האחרות” הן אלה שבשל מצוקה כספית, יפקידו את גופן לפרוצודורות קשות, שאינן נטולות תופעות לוואי וסיכונים, של טיפול הורמונלי להפקת ביציות רבות.

העובדה שיש טכנולוגיה שמאפשרת הפקה של ביציות רבות מאותה אישה, והעברה של ביצית מאישה אחת לאחרת, מאפשרת את הקפיצה המושגית לשפת הזכויות, וזה כשעד לפני זמן קצר בכלל לא היתה כזאת זכות. גם כאן, למותר לציין, לצד חוק הפונדקאות, נמחקות האלטרנטיבות להורות ביולוגית. הגושפנקא המשפטית, החיפזון חסר התקדים להסדיר תחום זה בישראל, עושה עבודה של נירמול, מצמצם את אופק האפשרויות המדומיינות, ומרחיב את טווח האפשרויות הלגיטימיות.

נושא שני שאני רוצה להעלות הוא הדיונים על המתת חסד. לפני שלוש שנים נחקק בישראל חוק החולה הנוטה למות. אין ספק שאפשר להמשיג אותו במונחים של העצמה. החולה הסופני שנמצא בסבל ובכאב גדולים, מסוגל, באמצעות הכלים שנותן לו החוק, להגדיל את השפעתו שלו על נסיבות חייו. זהו חוק שמתווה דרך לבטא אוטונומיה, לכתוב את סיפור החיים שלנו גם במצבים השבריריים והקשים ביותר.

במבט ראשון, באמת מדובר בבעיה אוניברסלית וטראגית של האדם באשר הוא אדם. מה עניין השוויון בין המינים לכאן? ואכן, ב-2005 נחקק בישראל “חוק החולה הנוטה למות”. כשקוראים את החוק, באופן לא מפתיע, אין כל התייחסות מגדרית. יש חולה ויש רופא, הגברי הוא הסתמי.
לבו של החוק הוא הקביעה כי:

“15.(א) חולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות [כלומר, מודע למעשיו ויש לו יכולת החלטה רציונלית] אשר אינו רוצה שחייו יוארכו, יש לכבד את רצונו ולהמנע מטיפול רפואי בו.”

החוק, עם זאת, אוסר במפורש לבצע בחולה הנוטה למות פעולות פוזיטיביות שעשויות לגרום למותו, אפילו אם החולה מבקש זאת והוא נמצא בצלילות ובכשירות מנטלית. (סעיף 19, 20). בנוסף, אי אפשר להפסיק טיפול לחולה הנוטה למות, גם אם ביקש זאת. אפשר רק לא לחדש טיפול, במידה שהופסק. כך שיש סייגים משמעותיים לאפשרויות לסייע לאדם להפסיק את חייו.
ועם זאת, לצד התיאוריה, יש גם פרקטיקה. אנחנו יודעים שיש הרבה מקרים שלא מדווחים, שבהם רופאים, מתוך רצון טוב והומאניות, או בני משפחה, מאותם טעמים, מאפשרים לחולה ליטול כמות רבה של משככי כאבים, המביאה למותו, או מפסיקים להזרים לו חמצן. מערכת המשפט הישראלית הכירה דה פקטו במעשים הללו, ואין עליהם העמדה לדין.

אבל אקט כזה, אקט של בקשה לא להמשיך לחיות, לא נעשה בחלל ריק. הוא מתבצע על ידי אנשים קונקרטיים, עם תכונות מסויימות, עם תפקידים חברתיים, עם תפיסה עצמית מסויימת, ובתוך מערך חברתי, שהרבה פעמים הוא מערך חברתי של יחסי כוח.
מסתבר, לפי מחקרים שנעשו בארצות הברית, שמקרב כל ההמתות שסייע להם ג’ק קבורקיאן (הרופא שישב על כך בכלא), הפציינטית הראשונה שלו היתה אישה בת 54, חולת אלצהיימר. שמונה הפציינטים הבאים היו פציינטיות, נשים, וחצי מהן היו במצב לא סופני. מתוך 75 המתות שביצע, למשל, ב-1997,  72 אחוז היו של נשים (54 נשים). רובן לא היו קשישות, אלא בגיל העמידה. והגיל הממוצע של הנשים היה נמוך מהגיל הממוצע של הגברים שסייע להם למות.

בנוסף, מההמתות המדווחות שהתרחשו בארצות הברית בין 1960 ל-1992, 65% מאלה שהומתו היו נשים. 90% מאלה שביצעו את ההמתות היו גברים, בדרך כלל בעלים או בנים, ובדרך כלל תוך שימוש בנשק חם.  זה נתון בעייתי, שכן הוא מתבסס על דיווחים בעיתונים, ואלה נמשכים יותר לנשק חם מאשר לתרופות במנת יתר, שגם קשה יותר לגלות אותם. אבל אין שום דבר בעייתי בממצאים לגבי קבורקיאן.

חוקרת בשם סוזן וולף מבית הספר למשפטים באוניברסיטת מינסוטה, מנסה להסביר את הנתונים הללו, ולעורר מחשבה באשר לבעייתיות שלהם. לטענתה, התפיסה החברתית לגבי מה הופך את חיי האישה לחיים בעלי ערך משחקת כאן תפקיד משמעותי. נשים מחונכות לטפל בסביבה – בילדים, בבני זוג, בהורים מזדקנים. אישה שמגיעה לגע שבו היא כבר לא מטפלת אלא מטופלת, קל לה מאוד להגיע לתחושה שעדיף שתמות. התוצאה המתקבלת היא בעייתית בין אם מדובר בבקשה שלה, בקשה שהרופא נענה לה במהירות ובקלות, ובין אם מדובר בהצעה עדינה של הרופא, שהיא הסכימה לה בקלות, כי היא עימתה אותה עם חוסר הערך שלה. התפיסה של מהם חיים בעלי ערך עבור הפציינטית היא פקטור שגם היא וגם הרופא שלה מושפעים בו מן התרבות והחברה, מן המודלים של חיים נשיים שהם רואים מסביבם.

את השאלה של המתות חסד נהוג לבחון דרך המושג של אוטונומיה. השאלה היא האם אוטונומיה נגישה לכולם במידה שווה. הדמות שאנחנו בוחנים בדיונים על המתת חסד היא של מישהו שהוא נשא הזכויות האידיאלי, שיש לו את כל האמצעים להחליט מה לעשות, והוא לא נתון לאפליה או דיכוי.

ברוב המקרים, הרופאים הבכירים הם עדיין גברים. איך זה משפיע על יכולתן של נשים לעמוד על שלהן בטיפול, ולהתנגד לאינסטינקט להיות “ילדה טובה” ומטופלת משתפת פעולה?

נתון נוסף – באורגון, המדינה היחידה בארה”ב שבה מותרות המתות חסד, הגברים והנשים מתחלקים בערך חצי חצי. זה עשוי היה להרגיע אותנו. אלא ששיעור ההתאבדויות בלי קשר למחלה בארה”ב הוא בערך פי ארבע גברים מאשר נשים. כשלוקחים זאת בחשבון, התמונה נעשית בעייתית יותר.

השאלות הללו נכונות גם לגבי עניים וגם לגבי מיעוטים אתניים. בארה”ב, הלובי הגדול ביותר בעד חקיקת המתת חסד הוא של גברים לבנים. הקבוצות המתנגדות הגדולות ביותר הן נשים ומיעוטים גזעיים.
כשמסתכלים על נתונים של טיפול בשחורים בארה”ב, למשל, מגלים שהם בעלי שכיחות גדולה יותר שיכרתו להם יד או רגל, במקום לנסות שיקום וטיפול חלופי, בהשוואה ללבנים. השאלה היא האם הרופאים והממסד הרפואי מסוגלים לטפל בשחור ובלבן על בסיס ההנחה שהערך שלהם שווה.

עוד נקודה: עלות הטיפול הסיעודי. לא כולם יכולים להרשות לעצמם פיליפינית צמודה בבית, ואלה שאין להם כיסוי ביטוחי נרחב עשויים להיות צפויים ללחצים מהמשפחה או מהממסד הרפואי להפסיק את חייהם. זו הופכת להיות צורה של אפליה.

הקשיים עם חוקים המאפשרים המתת חסד קשורים גם לאנשים עם מוגבלויות, שחוששים שחוקים כאלה שולחים מסר שהחיים שלהם לא שווים, וכך, החשש הוא שגם החברה שמסביבם וגם הם יפנימו את המסדר הדכאני באשר לערך חייהם.

העורכים מתעקשים, באופן משכנע, על כך שצריך להבין העצמה כתהליך. “גישה זו היא היחידה אשר יכולה לייצר את אותו ערך מוסף שנותן מושג ההעצמה מעל ומעבר לרכיביו הפרטניים.” בקשר הזה, אני רוצה להצביע על חוק חדש יחסית שאפשר לכנותו חוק שגישתו היא העצמה תהליכית.
חוק השלכות מגדריות בחקיקה, מ- 2007. הוא גם תיקון 6 לחוק שיווי זכויות האישה. חוק שח”כ עמירה דותן יזמה וקידמה והביאה לחקיקה מוצלחת. החוק הזה יושב בגאווה על ספר החוקים שלנו, וכמו שקורה הרבה עם חוקים ראויים, הוא לא מיושם. מה שהמשפטנים קוראים “אות מתה”.

חוק השלכות מגדריות בחקיקה קובע בפשטות עקרון שנראה לנו מובן מאליו, אבל הוא מהפכני ביחס לאופן שבו הדברים התנהלו עד עכשיו: ועדת כנסת השוקלת חוק, או שמביאים לחוות דעתה חקיקת משנה, צריכה לקבל חוות דעת מקצועית על ההשלכות שיהיו לחוק הזה על השוויון בין נשים לגברים, או על תחום מהתחומים הנוגעים לפעולתה של יועצת ראש הממשלה למעמד האישה.

לו היה מיושם חוק זה בזמן דיוני הכנסת וועדותיה על חוק החולה הנוטה למות, היינו צריכים לשמוע את הנתונים והספקות שהשמעתי. בחוק תרומת ביציות הדבר לא נעשה מתוקף חוק זה, אלא בשל יוזמה של “אישה לאישה“, ארגון פמיניסטי, ומספר מדעניות וחוקרות כגון כרמל שלו, סמדר קניון נוי ואחרות. לשאול את הצדדים מה עמדותיהם, כיצד החוק ישפיע על חייהם, זו הדרך.

ולו היה לנו חוק ההשלכות המגדריות בזמן חקיקת חוק החולה הנוטה למות, אזי היינו צריכים להעלות את השיקולים הללו. והיום, צריך לשאול, האם נאספים נתונים על חולים הנוטים למות ומבקשים להפסיק את חייהם? האם נאספים נתונים על המגדר שלהם, גילם, מצבם הבריאותי והמשפחתי?

בשתי הסוגיות הללו, אם כן, אנחנו עדים לקיומם של אותם סובייקטים מורכבים שבהם פתחתי את דבריי – סובייקטים הממוקמים בטווח שבין הפועל הבוחר האוטונומי, לבין הסובייקט במובן של נתין, שעליו פועל מערך של כוחות חברתיים.

אסיים בדברים הנכוחים של אייזנדשטדט ומונדלק, המהווים סיכום מצויין לדבריי:

“התמקדות בהעצמה מחייבת לבחון בכל עת מי מרוויח, מי מפסיד, מהו התהליך, וכיצד ניתן לשנות את מערך הכלים המשמשים להעצמה”.

יופי שוב עושה בלגן, אבל הפעם נדמה לי שזה משום שהיא רוצה שאני אכתוב על זה פרלוד.

אז הנה כתבתי.

המיטה אחרי שנת לילה (התמונה אינה מבויימת!)

ילדים, עזרו לדני לנחש איזה צד במיטה שייך למי.

יש משהו מרתק בגבולות. לא רק ברעיון הגבול, אלא גם בגבול הפיסי עצמו. תמיד כשאני נוחת במדינה, אפילו ביקרתי בה בעבר, אני מתפלא שמדברים שם שפה שונה, מתנהגים ומתלבשים אחרת ומתנהלים שם באופן שונה. סוג הגבול שהכי מעניין אותי הוא הגבול היבשתי, גבול שבמעבר מיידי של ‘מכאן לכאן’ מעביר אותך ‘מכאן לשם’, זורק אותך לקוסמוס שונה בו אתה מתנהל באופן דומה לזה של דאג וטוני מ’מנהרת הזמן’. ליופי ולי קרה מעבר שכזה ממש לפני מספר ימים, כשנהגנו מ’הנוירוזות המאוחדות של אמריקה’ לקנדה ובחזרה, לטיול שאמור היה להתרכז בעיקר במונטריאול, אבל בסוף התפתח לטיול מגוון יותר גם בקנדה וגם באזור הצפוני של מדינת ניו יורק. להלן מספר חוויות גבול, בעיקר ממונטריאול.

אופניים: דקות ספורות לאחר שנכנסנו למונטריאול שמתי לב שמימיני רוכבת לה לאיטה ב-חו-רה על אופ-נ-אים (את שלוש המילים האחרונות יש לקרוא במבטא צרפתי), כאילו הייתה בחופשה בכפר בדרום צרפת. עצרנו ברמזור, והיא עברה אותנו, הצבעתי עליה כדי שיופי תראה, ושוב עברנו אותה, והיא אותנו. תוך כדי שאני מסתכל על הרוכבת צפו בראשי מספר מילים מאוצר המילים הצרפתי הדל שברשותי ולבסוף הסתדרו להם במבנה של ‘מנאז’ א-טרואה’…? היא ישבה לה זקוף ורגוע על האופנים בחצאית סגולה קצרה ובחולצה לבנה דקיקה, כשלראשה תספורת שמצויה רק על המנעד הפרנקופוני, והיא הייתה שלווה. היא רכבה על אופנים כדי להגיע ממקום למקום. רק כדי להגיע ממקום למקום. זו הייתה רכיבה מרעננת. כמה שונה הייתה הרכיבה שלה מהרכיבה של הבחורות ברחובות מנהטן: רכיבה על אופניים בניו יורק זו המקבילה המהירה יותר של ג’וגינג או גלגיליות; זו משימה. ובהתאם צמודים לה אופנה ומראה ספורטיבי – רכיבה משימתית חמורת סבר של גוף נטול גוף.

קפה ומבוכה: נתחיל מהסוף. במונטריאול יודעים להכין קפה. במונטריאול יש בתי קפה מקסימים, ולא צריך להתאמץ כדי למצוא אותם. ועכשיו להתחלה. חצי שעה אחרי שהגענו לדירתה של אריקה חברתנו, הרגשתי צורך בקפה. אבל לאריקה לא היה קפה בבית, אז היא שלחה אותי לצומת הרחובות הקרובה שמלאה בבתי קפה. כבר ממרחק שמתי לב שיש משהו טוב באוויר. כשהתקרבתי לבתי הקפה נכנסתי לממד אחר שסימן עבורי את הכניסה האמיתית למונטריאול: מבתי הקפה עלתה, כמו עשן מן הארובה, אווירה של חיים, של אהבה לחיים, אווירה של התרחשות חיובית ושל חיוכים. נכנסתי בנינוחות לאחד מבתי הקפה ולפתע נתקפתי מבוכה: לא הצלחתי להביא את עצמי לבקש קפה ‘טו גו’. זה לא בית קפה סינתטי של ארצות הברית; הוא לא בנוי לכוסות קרטון ולחיוך מעושה בתבנית של “הלו האו כן איי הלפ יו, ת’נק יו ורי מאץ’, האב א-גוד דיי סר”. איך אני יכול להזמין כאן קפה בקרטון, ועוד לצאת איתו החוצה לרחוב?! פסעתי החוצה, חיפשתי בית קפה ריק, ושם, כשאף אחד לא רואה אותי, הזמנתי קפה ‘טו גו’. כאמור, הקפה היה מצוין.

גוף/נפש 1: כשמסתכלים על הגוף של הקנדים והקנדיות מבינים שהאנשים האלה בריאים בנפשם (לאלו שעוקבים אחרי הבלוג: ההתרשמות שלי מהאנשים בקוסטה ריקה לא הייתה כל כך מבריאותם הנפשית כמו מאנושיותם). הגוף שלהם – על סוגיו השונים וממדיו השונים – נראה נורמלי ברזונו ונורמלי במשמניו. נורמלי זאת מילה עם היסטוריה טעונה פוליטית. אני מתכוון גוף חי, גוף של בני אדם. גוף שאפשר לעשות איתו דברים, ולחיות ממנו.

גוף/נפש 2: המראה הרזה (בין שספורטיבי ובין שלא) של הבחורות הניו יורקיות מבטא שאיפה סמויה להיות נפש טהורה, שאיפה שההתקדמות האסימפטוטית אליה מתבצעת באמצעות העלמת הגוף. לפחות במסגרת של יחסים הטרוסקסואליים, המבנה המנופח ממשקולות ופרוטאינים של הבחורים אמור להכיל את הנפש הזו – ולכן גם הרזון וגם ניפוח השרירים לעולם אינם מספקים. יש כאן חיבור מעניין לדיון – הגברי במהותו – בשאלת הגוף-נפש בפילוסופיה האנליטית של העולם האנגלו-אמריקאי, שהוא – להלכה ולמעשה – דיון שמזהה אך ורק את שאלת הנפש. גם בדיון זה הפרקטיקה היא לקחת את הדבר הנוכח ביותר – במקרה זה מדובר על הגוף – ולהפוך אותו בנוסח ‘יקוב הדין את ההר’ שמתחפש לניקוי יבש, למיותר (נשים שלוקחות חלק בדיון זה הפנימו את הדיכוי או מיישרות אתו קו). מעניין היה לראות כיצד היה מתפתח ומתנהל הדיון הזה אילו הושפע מן האירו-אמריקאיות (במובן המילולי ביותר של הביטוי) בנוסח מונטריאול.

עישון: לראות בחורה מעשנת במונטריאול גרם לי לחשוב וכמעט להשתכנע שסיגריה זה בעצם דבר מאוד בריא. זה לא רק האופן בו הן מחזיקות את הסיגריה, רואים עליהן שהן מעשנות בטבעיות של פיהוק, עם אפס רגשי אשם ושיק גנטי-אגבי (אחר כך שמתי לב שזה נכון גם לגבי הבחורים).

בילי ג’ין: הלכתי באחד מן הרחובות המרוצפים בעיר העתיקה של מונטריאול ומרוב שמחה ווייב חיובי מצאתי את עצמי מדמיין שהדריכה שלי מאירה את המרצפת כמו בקליפ של בילי ג’ין. לולא שרידי הנקע ברגל הייתי מסוגל לחקות את מייקל ג’קסון מקפץ ברחוב (מייקל, מצדו, זכה ממני סוף סוף לקצת סימפטיה).

אוטובוס: בנסיעה באוטובוס ובתחתית נסענו בין בני אדם.

נצרות: הסתכלתי על עיטורי הקיטש בבזיליקת נוטרה-דאם שאמורים לצבוע את האל הבלתי נראה ולייצג אותו בצורה מוגדרת (שבפועל מקטינה אותו) ומאדירה (כאילו הבלתי ניראות אינה אדירה מספיק), וחשבתי: לא רק שהנצרות היא דת מיסיונרית כלפי הלא-נוצרים, היא בעיקר דת מיסיונרית כלפי הנוצרים עצמם – היא כל הזמן עסוקה בשכנוע ופיתוי שמכוון כלפי המאמינים עצמם. אחר כך צלצל הנייד (המשיחה יופי עוד לא באה מהכנס, אבל היא מטלפנת): בהתחלה נלחצתי… בכל זאת, כנסיה, לא נעים. אבל תוך כדי שחפרתי במהירות אל הנייד שבתיק נרגעתי; הצלצול שלי הוא ‘מיי סוויט לורד’ של ג’ורג’ הריסון. היו זמנים, אגב, שהריסון היה ממש דומה לישו. הו ג’יזס!

ארוס 1: רמת הארוס באוויר (בטח ברחוב סנט קתרין אחר הצהרים ביום יפה) גורמת לך להרגיש שאתה מתהלך בתוך אורגיה מעודנת ומתוזמנת להפליא. צריך להרים את הידים לאוויר וזה נדבק – כאילו הארוס מוגדר מבחינה פיסיקלית כחלקיקים.

ארוס 2: אני לא יודע לגבי האסקימואים (או כמו שאומרים בפוליטיקלי קורקטית, האינואיטים), אבל לגבי אנשי ונשות מונטריאול, אין ספק שזהו המפתח להישרדותם בחורף המקפיא.

ארוס 3: בשלב כלשהו כמות הארוס שנחתה לי על הכתפיים, יחד עם זו ששמתי בכיסים, פשוט הייתה כבדה מדי. ואז התיישבתי לנוח וכתבתי את השורות האחרונות.

בחורה (או: מפגש מן הסוג הפוסט מודרני): אחרי שסיימתי לכתוב את השורות הללו, התחלתי לעשות ניסויים עם המצלמה. תוך כדי חוצה בחורה את שדה הראיה שלי, פונה אלי ושואלת, בהתחלה בצרפתית ואחר באנגלית, ‘אני מופיעה אצלך בתמונה?’ אמרתי שלא, שאני רק עושה ניסויים עם הפוקוס. אבל היא הייתה שובבה, עשתה לי טיזינג, אז הוספתי: ‘היית רוצה להיות אצלי בתמונה?’ היא השיבה בחיוב, ואני הצעתי לה הסכם: אני אצלם אותה והיא אותי. היא הסכימה, נעמדה מולי, וצילמתי אותה. ואז, להפתעתי הרבה, ובשונה מן ההסכם שהיה לי בראש (שהיא תצלם אותי במצלמה שלי), היא שלפה את המצלמה שלה – שבאופן מפתיע עוד יותר הייתה זהה לחלוטין למצלמה שלי – וצילמה אותי בשיתוף פעולה מלא מצדי. היא גם שאלה איך קוראים לי (אני הייתי המום מדי מכדי לשאול), ולסיום אמרה ‘יופי, עכשיו גם לי וגם לך יש מזכרת’. והלכה.

חיוכים: כשהייתי ילד, נער, חייל, בחור וכו’ תמיד התקיל אותי, בהתאמה, הילד המופרע, הנער השחצן, החייל עם הקריצה הערסית הקבועה בעין או הישראלי הממוצע בשאלה, ‘מה ת’מחייך מה?’ והתשובה שלרוב לא טרחתי לספק היא שזו הבעתי הבסיסית. מאז שהמחשבים נהיו חלק מן העולם אני עונה לעתים בציניות שזו הבעת הדיפולט שלי. אז בקיצור, מה שרציתי להגיד הוא: איזה כיף לחייך במונטריאול! אני מחייך אליהם, וכשאני מחייך אליהם, הם מבינים שטוב לי, ובגלל שגם להם טוב, וגם בגלל שלי טוב בעיר שלהם, הם מחייכים אלי בחזרה. וככה לאט לאט, במבטא צרפתי, העיר מקבלת צורה של חיוך. בניגוד למקרה של האמריקאים הנוירוטים מניו יורק, אני יודע שאף אחד מהם לא ילך לפסיכולוג שלו לקטר על זה שהחיוך שלי חודר לו למרחב הפרטי, ושאף אחד מהם לא חושב שאני סוטה מין פוטנציאלי. במונטריאול (וגם במקומות אחרים בקנדה, אפילו ליד הגבול במפלי הניאגרה) מבינים שחיוך הוא הבעה ולא מסכה, ולכן החיוך שלהם כל כך כיפי.

שפה 1: “פתאום מצאתי עצמי מידברת אותי, א-אה במב-טא צרפתית א-לה שנו אפארי, כאילו נהייתי חלק מן העיר ממש אני בעצמית… כמו אומרים זה ‘זליג’ של דיירקטור, קוראים אותו וודי אלן, אבל כזה אה-אי כמו נו, אומרים בצרפתית…”.

שפה 2: צרפתית זו בעצם מילה אחת ארוכה ארוכה (ארוכה מאוד מאוד מאוד).

במקום מסקנה: מצד אחד יכול להיות שאני מגזים. מצד שני יכול להיות שלא. אבל ממש התאהבתי במונטריאול (בפרט) ובקנדה (בכלל), וכשמאוהבים מגזימים לטובה את תכונותיו של האהוב. אבל בשביל המאוהב, האהוב הוא המציאות; ולכן עבורו ההגזמה היא היא האמת.

בוקר אחד לפני ימים אחדים, בבדיקת הודעות המייל השגרתית בדירתי הסתווית בוול סטריט, מצאתי הפניות מחברים מישראל (שהבוקר שלהם התחיל כמה שעות לפני שלי בשל הבדלי הזמנים) למאמר שפרסם יובל יועז בהארץ, ובו הוא דן באריכות במאמר אקדמי שכתבתי, העוסק בנשים בתפקידים קרביים, וביחס הראוי אל שאלת ההבדלים הגופניים בין גברים לנשים (את המאמר האקדמי אפשר לקרוא פה, ואת המאמר בהארץ אפשר לקרוא פה). אמנם היו כמה אי דיוקים ותוספות של פרטים שהם לא חיוניים בעיניי, אבל בסך הכל זה היה דיון מדוייק ונאמן למקור.  

מאוד נעים שתכנים שבדרך כלל נשארים בקהילה קטנה של אנשי אקדמיה וסטודנטים מקבלים חשיפה גדולה יותר. אני מציעה בזאת ליובל יועז לעשות מזה ז’אנר קבוע בהארץ, ולבסס טור שבו הוא יציג מחקר משפטי עכשווי. יש הרבה כתיבה מרתקת בין דפי כתבי העת המשפטיים, והיא רלוונטית לא רק ליודעי ח”ן.

And here is the English version of Haaretz’s article on my scholarship. It sparked some discussion on the American Jewish women’s website — Jewess.

כבר זמן-מה אני מתלבטת אם לכתוב פה, בבמה פומבית יחסית, על הרובד של היוגה בחיי. משהו מרגיש לי מסוכן בכתיבה על כך, וזאת מכמה סיבות. בראש ובראשונה, כי סוג התובנות שיש לי לגבי היוגה והחוויות שאני חווה באמצעות היוגה הן בעלות עוצמה כה גדולה, שאני חוששת שהמילים שיתארו אותן יישמעו גדולות וחלולות מדי, ניו-אייג’יות עד כדי אובדן משמעות ממשית.

כך שאולי לפני שאני ממשיכה את הכתיבה אני אציע לכל מי שקורא עד כאן פשוט לעצור, לעזוב את המחשב, לוותר על קריאת הפוסט הזה ובכלל, ולעשות תנוחת יוגה אחת (קישורים לאתרים עם הוראות יש למכביר), או להתקשר לסטודיו הקרוב למקום מגוריו ולברר על שיעור יוגה למתחילים. אני אכן חושבת שזה הרבה יותר חשוב ואפקטיבי לעשות את זה, מאשר לקרוא על זה או לכתוב על זה. אז באמת, אין לפוסט הזה חשיבות אם הוא ישמש תחליף להיכנסות לתנוחה, לנשימה, להתארכות, כלומר, להתנסות.

בנוסף, הרבה פעמים כתיבה על סוג כזה של תרגול (או של דרך) הופכת, עבור הכותב/ת, לתחליף לתרגול, ואני לא רוצה שזה יקרה לי. אבל זה סיכון שאני מוכנה לקחת, כיוון שאני מתרגלת מספיק שנים בשביל שהיוגה תהפוך לעוד צורת קיום, לעוד שפה, למשהו שקשה לשכוח את הכלים שהוא נותן או את מה שהוא מלמד (גם אם אפשר לפעמים לא להשתמש בו למשך תקופות מסויימות).

סכנה נוספת היא שהכתיבה על היוגה מרגישה חושפנית במידה שעשוייה לגרום לי אי נוחות. כתיבה על יוגה היא כתיבה על גוף, וגוף הוא נוכח, נראה (ולמרות שזו במה וירטואלית, אני לא כותבת בלוג אנונימי). וגם כאן, אני מכריעה בכל זאת לטובת הכתיבה על היוגה, כיוון שהיא בדיוק מצוייה על התפר שבין גוף ונפש, ומערערת ומאתגרת את ההבחנה ביניהם באופן תמידי.

אז זהו פוסט ראשון בנושא, ואני מרגישה שעשויים להגיע עוד אחריו. ואני מקדישה את הפוסט הזה ל”למה יוגה”, ומזמינה את הקוראים המתרגלים יוגה לשתף בסיבות שלהם ללמה יוגה. לעכשיו אגיד שאני מתרגלת יוגה בשיטת איינגר, במרכז איינגר יוגה נווה צדק. עוד על שיטת איינגר ועל הסטודיו בפוסטים בעתיד.

אז למה יוגה:

• כי בכל פעם שאני מפנקת את עצמי בכמה תנוחות בתחילת היום, זה משנה לי את היום לחלוטין. אני שמחה יותר. אופטימית, מלאת אנרגיה, ממוקדת ויצירתית.

• כי על מזרון היוגה זה הזמן שלי ורק שלי. זו המדיטציה, והטיפול הפסיכולוגי, והזמן להתבונן בחיים שלי טיפה מרחוק, בלי מאמץ מיוחד - והפרספקטיבה הבלתי מאומצת הזאת מספקת את התמונה הכי טובה.

• כי בזמן התרגול באים לי הרעיונות הכי טובים: בכתיבה האקדמית, במערכות יחסים, ובכלל בכל מיני פלונטרים של החיים.

• כי כשאני ביוגה אני ביוגה ולא בשום מקום אחר.

• כי זה פשוט מרגיש נכון לגוף. האיברים הפנימיים מתפרשים בתוך חלל הבטן; שרירים שלא ידעתי שקיימים פתאום מתגלים לי ומתעוררים לחיים. צפידויות במקומות הסגורים נפתחים - אצלי זה בעיקר בשכמות ובית החזה, ובאגן. אבל אצל כל אחד זה במקום אחר.

• כי באמצעים רכים ומתונים, העבודה עמוקה והאפקטים שלה מפתיעים בעוצמה שלהם.

• כי זה מזכיר לי לנשום.

• כי כשכואב לי הגב מהישיבה על יד המחשב, או אחרי טיסה ארוכה, אין כמו כמה תנוחות כדי להקל ולשכך את הכאב.

• כי כיף מאוד לתרגל בזוג עם האיש שאיתי.

• כי התחושה של לעמוד על הראש, או על הידיים (כשאני מספיק בכושר) היא תחושה מעצימה.

• כי כיף להיות בשיעורים עם אנשים בכל מיני גילאים ועם כל מיני גופים.

• כי בהרפייה בסוף השיעור, זה כמו לחזור להרפייה על המזרונים בגן הילדים. סוג כזה של אמון, שקט וביחד הם נדירים בתוך המרוץ של חיינו עכשיו.

• כי לכל עיר שאני מגיעה אליה - (אדינבורו, ניו יורק, או תל אביב) - אני יכולה ללכת לשיעור איינגר יוגה, ולהרגיש שמדברים את אותה השפה, אפילו אם השפה היא אחרת או המבטא שונה.

• כי זו דרך להיות בקשר עם הגוף שלי, ובנינוחות גדולה יותר בו.

ומה אתכם? למה יוגה אצלכם?

הבעלים של האתר הזה (שלמדתי עליו מהבלוג חצי הכוס) מפרסמים את יכולתם לרטש תמונות של סלבריטאים ולהפוך אותם ליפים, חטובים וזוהרים מעל ומעבר למה שנוכל לקוות לגבי עצמנו, בני התמותה. ג’וליה סטיילס (חיוך המונה ליזה) מקבלת קימור גו דרמטי, פנלופה קרוז עוברת הצרת מותניים אינסטנט, קמרון דיאז זוכה בהצרת היקפים בירכיים והחלקת הקפלים סביב עצמות האגן, והאלי ברי עוברת החלקת צוואר והלבנת עור. הכנסו לאתר, בחרו Portfolio, עמדו על התמונה, ואז צאו ממנה עם העכבר והיכנסו אליה שוב. ההבדלים נפלאים. גם אתן, חברותיי, יכולות לקנות את שירותיהן. ובלבד שתזכרו שכך נראים רק בתמונות מרוטשות.

וזה מזכיר לי את המחווה המפורסמת של ג’יימי לי קרטיס, שחשפה לפני כמה שנים את עצמה לפני ואחרי הסטיילינג, הריטוש והאיפור, במגזין More. כן, היא עדיין בתוך המשחק ונהנית מהזוהר והתדמית, אבל זה נחמד שהיא איפשרה לנו הצצה לעובדה שהציצים שלה לא שונים משל כל אישה בגילה, שהירכיים מתדלדלות וכו’. ובאתר הזה, למי שרוצה עוד, אפשר לראות אוסף סלבריטיז ללא איפור (או ללא ריטוש).

זה לא שאני מתגעגעת לאיזו אמיתיות בייצוג הכוכבים, או אותנטיות בייצוג בכלל. אין דבר כזה. מה שמדכדך הוא היעדר הדמיון, המגוון, המשחק. כל הנשים ללא יוצאת מן הכלל הופכות ליותר בלונדיניות או בהירות עור, יותר חלקות, יותר מקומרות, יותר רזות אבל גם יותר שופעות חזה. האם לכך ייחלנו בעולם הפוסטמודרני, שבו הכל מותר? האם זה הישג של התרבות העכשוית, שהיא לכאורה תרבות פתוחה, מתירנית, יצירתית? 

מה עדיף, להיכנס למחוך שעוצר את הנשימה במאה ה-18, בגלל שהשדכנית או האם מורה על כך, או להכניס את הבטן ולהרעיב את עצמנו “בשביל עצמנו” ו”מבחירה” במאה ה-21? יכול להיות שאין הרבה הבדל בנוקשות הכללים של הופעה חיצונית בחברות מסורתיות לבין נוקשות הכללים של היום. ההבדל היחיד הוא שאז הכללים היו ברורים ככאלה, והיום הם מוכחשים בשם התעמולה של חגיגת האפשרויות והגופים והמידות וההרפתקאות.

ריצ’רד קליין, פרופ’ לספרות צרפתית מאוניברסיטת קורנל, הוא חלק מהמגמה המעניינת בכתיבה האקדמית האמריקאית — ניפוץ הפאניקה בדבר אכילת מזון משמין ונזקי ההשמנה. כך הוא עשה בספרו Eat Fat וכן בכתבה במגזין Slate, וגם במאמר מענג על הפרֶה-היסטוריה וההיסטוריה של גוף שמן בתרבות המערבית. הנה ציטוט, ובו הבחנה מבריקה על מעמדו התרבותי של השומן בגופנו: 

“Fat is something we wear; it is on the outside of our inside. It doesn’t belong to us exactly, and it doesn’t belong where we find it. We dream of it being removed from us, leaving our essential being not only unaffected and unchanged but more purely, because more thinly, itself.”

Richard Klein, “Fat Beauty” in: Bodies Out of Bound: Fitness and Transgression (Jana Evans Braziel and Kathleen LeBesco eds., 2001) 19, 27.

כללי המותר והאסור לנשים משמשים כלי בידי תרבויות לסימון ערכים ועקרונות, להבדלת עצמן מתרבויות אחרות ולשימור המבנה החברתי שלהן. שמירה קפדנית על נורמות הצנעת השיער והגוף, למשל, נתפסת ומוצגת במקרים רבים כמשמרת את הטוהר המיני ואת מבנה המשפחה. דיני הנידה והטהרה מבטיחים צאצאים בריאים ושגשוג העם היהודי. וגם ”אצלנו” בתרבות החילונית והחופשית, יש קווים מאוד ברורים שאסור לנשים לחצות. למשל, לבחור לא להיות אמא, או לסרב לקחת חלק בפרקטיקות טיפוח ורזון, או, השם ירחם, להגשים צרכים מיניים  בלי תלות בגברים.   

אז מה עדיף: לכבד את השונות התרבותית, כולל את המחירים שהיא גובה מנשים, או ללחום לתיקון אי-השוויון גם במחיר הסכנה לחטוא בפטרנליזם תרבותי, כזה שמתהדר בערכי הנאורות המערביים ובצדקת השיח האוניברסלי של זכויות אדם ולא מכבד את ההבדלים התרבותיים?הדילמה הזאת מולידה דיונים סוערים מאז שנות השמונים בין קהילתנים (קומוניטריאנים) מגני זכויות הקהילה לחיות לפי דרכה לבין ליברלים המצדדים בהגנה על החירות והשוויון באשר הם. אותה דילמה הולידה ויכוחים אפילו יותר לוהטים בין פמיניסטיות רדיקליות (למשל סוזן מולר אוקין), שטענו שנשים באשר הן ראויות להגנה מפני הפרת זכויותיהן, לבין פמיניסטיות “מן השוליים” שטענו שהניתוח של מצבן של נשים צריך להיות מורכב יותר, ולשקף את העובדה שהשייכות הקהילתית לא רק מדכאת, אלא יוצרת משמעות וכוח, ושחציית הקווים לטובת דרך החיים ומערכת הערכים המערבית אינה תמיד הפתרון הטוב ביותר.

הדהודים של הדילמה הזאת עולים לסדר היום הציבורי חדשות לבקרים. למשל, בסוגיית הרעלה באירופה. קל להתפתות להתייחס אל הנערות והנשים העוטות רעלה בניד ראש מזועזע, כאל נשים הסובלות מתודעה כוזבת ומדיכוי פטריארכלי, ולנסות להצילן. אבל האם הדרך אל החברה הצרפתית או הגרמנית הכללית סלולה עבורן? האם בתור מוסלמיות יש להן אפשרות יציאה אמיתית, בתנאים של שוויון הזדמנויות, משכונותיהן הסובלות מהזנחה ועוני? והאם הלחץ להסתיר את פניהן וגופן הוא יותר דכאני מהלחץ המופעל על נערות ונשים מערביות להציג גוף מושלם, חטוב ומטופח, כחלק אינטגרלי של נשיות נורמלית? (המשפטנית איילת שחר, לדוגמא, כתבה ספר שמציע מודל אמיץ להתמודדותן של מדינות מערביות עם הדילמה הזאת — היא מבקשת להעניק למי שבוחרת לצאת מהקהילה, את “מניית היציאה” שלה. מדען המדינה גד ברזילי מציג בספרו עמדה קהילתנית עם דגש הפוך).

גירסה של הויכוח הזה התעוררה בישראל לאחרונה, סביב השתתפותה של המועמדת הדרוזית אנג’לינה פארס בתחרות מלכת היופי. ב”ארץ נהדרת” טיפלו השבוע בעניין בצורה מדוייקת. מצד אחד הוצגו “נכבדי העדה” המציגים עמדה שמרנית המגוננת על טהרתן וצניעותן של הנשים שלהן, ומצד שני הוצג השר ראלב מג’אדלה, שמתואר כמצדד בעמדה ליברלית “נאורה” וכדוחק בפארס להציג את גופה כאובייקט, כמו שאישה משוחררת אמיתית צריכה לעשות. ובתוך הקלחת מתפרסמים מדי פעם סיפורים של נשים שבחרו לצאת נגד המסורת הדכאנית שממנה באו (למשל, כפי שתואר השבוע בכתבה המצויינת של איתי אנגל ב”עובדה”, על נשים ערביות היוצאות לראשונה נגד הגברים הטובחים בהן בשם הגנה על כבוד המשפחה), או המקרה של הבמאית איבתיסם מרעאנה שקיבלה איומים על חייה אם הסרט שלה, “שלוש פעמים מגורשת“ יוצג בפסטיבלים, או של הרופאה, הסופרת והאקטיביסטית המצריה נוואל אל סאדאווי, שעזבה לאחרונה את מצרים בשל איומים על חייה. ספרים כמו “לקרוא את לוליטה בטהרן” או “הצרה עם האיסלאם” משקפים קולות ביקורתיים מבפנים.אבל במסגרת הרעש שמתלווה לפירסום כל ספר כזה, נשמעים תמיד גם קולות ביקורתיים, המתיימרים לייצג עמדה מורכבת, רגישה תרבותית ומתוחכמת. המבקרים מאשימים את הכותבות בכך שהן מתפתות באופן פשטני לקיסמי המערב הנאור, ושהנאורות הזאת היא מקסם שווא. בקיצור, הם מציגים עמדה שאמורה להיות מורכבת, שעושה דקונסטרוקציה לתפיסה הרואה את המערב בצבעים בהירים ואת המזרח בצבעים קודרים.

הספר האחרון שמעורר מהומה מסוג זה הוא של עייאן הירסי עלי, סופרת ממוצא סומלי שכתבה ספר המתאר את הימלטותה מארצה בשל הסיכון של מילת נשים ונישואים כפויים. בסיפרה היא מצהירה שהיא בחרה להעדיף את הערכים המערביים על אלה של האיסלאם. יש לה ביקורת על המערב ועל יחסו לנשים, אבל היא סבורה שהתרבות המערבית עדיפה בשל ערכי היסוד שלה. כצפוי, עמדתה זכתה לקיטונות של רותחים בשל הבינאריות הפשטנית שהיא לכאורה מייצגת.  מבקר ב-New York Review of Books אף האשים אותה בפונדמנטליזם מטעם הנאורות.הביקורת הזאת זכתה למענה שנון ונחרץ של כריסטופר היצ’נס במגזין המקוון Slate, ולעוד תגובה קולעת ב-Wall Street Journal. שווה לשים לב לתשובות הללו, גם בשביל הפעמים הבאות שבהן יתעורר ויכוח דומה.

יש הרבה פטרנליזם בעמדה הביקורתית השמאלית כלפי נשים שיוצאות כנגד התרבות הדכאנית שלהן, ונדמה לי שביקורת כזאת לעתים קרובות שוללת את האפשרות של הנשים לנקוט עמדה משל עצמן לא פחות משעושות זאת התרבויות שלהן. קל לעמוד מנגד ולומר בנימה אינטלקטואלית לאישה: “הישארי, זהי את היופי וההגיון שבמילת נשים או בנישואים פוליגמיים, ואל תתפתי לקיסמי השווא של המערב, שהבטחתו לקידמה ולהגנה על זכויות היא הבטחה כוזבת.” אבל  כמו הירסי עלי, אם אני צריכה לבחור בין להיות אישה בתרבות שבה נהוגה מילת נשים (כינוי מיופייף לפרוצדורות אלימות המעוותות ופוצעות את איברי המין הנשיים) או פוליגמיה, לבין לחיות בתרבות המערבית, שמפלה נשים, שחוסמת אותן בהרבה דברי חלקות והכחשות, שדורשת מהן להיות רזות ויפות וחטובות וגם אימהות מושלמות ונשות קריירה מצליחות– אני מעדיפה את האפשרות השנייה.

נכון, האמירות שלה אינן נכונות פוליטית, אומר בעל הטור בוול סטריט ז’ורנל, אבל בביקורת עליהן יש הרבה צביעות. היצ’ינס מסלייט נזכר כיצד אותם מבקרים עצמם לעגו בזמן המלחמה הקרה לעמדה שניסתה לטעון שבתי הכלא באמריקה אינם טובים יותר מהגולאג הסובייטי.

כן, אני אוהבת (מאוד) לקרוא את פוקו, ומשתדלת להבין את כתבי דרידה. כן, אני יודעת שצורות של כוח סמוי במערכות השלטון והידע המודרניות הן לא פחות חודרניות מאשר הכוח הגלוי בחברות קדם-מודרניות או “מסורתיות”. כן, קראתי את חילופי הדברים בין דני רבינוביץ’ לג’ון סימונס, שכהפכו לקלאסיקה (תיאוריה וביקורת 7). אבל נדמה לי שהמבקרים של הירסי-עלי משמרים את אותה בינאריות של שחור ולבן, טובים ורעים, רק בגירסה הפוכה מזו השלטת במערב. זה נכון שהמערב חוטא באוריינטליזם, ושתפיסת עולם כמו של בוש רוצה לסדר את העולם בפשטנות מסוכנת לפי “אנחנו לוחמי החופש והחירות” והם “החשוכים והרעים”. אבל מי שמבקר אישה שיוצאת כנגד התרבות שלה ואומרת — הבה נזהה את האלמנטים הבעייתיים והאלימים בתרבות שלנו, ונשנה אותם — מבקש להישאר בעמדה הכל-יודעת, שלפיה המערב הוא רע והמזרח הוא טוב, העולם הנוצרי המערבי והעשיר הוא דכאני וכוחני, והעולם המוסלמי הוא מסכן, קורבן של התנשאות, שינאה ודיכוי.

אני מסכימה שכאשר אנחנו נחלצים להצלתן של נשים אפגניות או סומאליות, אנחנו צריכים לבדוק היטב את מניעינו, ולשאול מה המוטיבציה הזאת להציל אחרים משרתת. אבל כש”אישה חומה” מגיעה למערב, אין דבר אכזרי יותר מאשר להגיד לה “מאמל’ה, תחזרי הביתה ותפעלי לשינוי מבפנים”.

היצ’נס מסיים את דבריו בשאלה האם המבקרים היו מקבלים את דעתו ביתר פתיחות לו היה מוכן לנקוט אמצעי אלימות רנדומליים כדי לשמר את כבודו. השאלה שלו קולעת.לסיכום, אני מעדיפה את הרה-קונסטרוקציה של נשים כמו הירסי עלי על פני הדקונסטרוקציה של מבקריה.

* כותרת הפוסט מבוססת על מאמר קלאסי של גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק, “כלום יכולים המוכפפים לדבר?”. אצל י. שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, ירושלים: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר. 2004, עמ‘ 135 - 189. (גרסה מוקדמת יותר של מאמר זה בעברית ניתן למצוא ב: גיאטרי צ’קרוורטי ספיבק, “כלום יכולים המוכפפים לדבר?” תרגום איה ברואיר ועדי אופיר, תאוריה וביקורת 7, 1995, ואן ליר, עמ’ 31 - 66). 

“היום אנחנו מוחקים לילדים את הסימנים של הזיקנה. כשהיינו קטנים, כשסבתא מתה, חשבנו טוב “סבתא מתה. היא כבר לא כל-כך ראתה, היא בר הלכה עם מקל, היא לא שמעה טוב, כולה היתה קמטים, והיא מתה”. אז הילד היה אומר לעצמו “סבתא מתה כי היא היתה זקנה, אני עוד צעיר, אני אחיה.”

היום סבתא מתה עם פנים מתוחות, עם השדיים למעלה, היא שאבה את ההיקפים, היא גם עשתה בוטוקס, אז אין לה הבעות. היא ברבי. פתאום ברבי סבתא מתה, והוא לא מבין איך זה קרה.

אנחנו מוחקים לילדים את הסימנים. אני לא אמחק להם את הסימנים. אני מוכנה להסתובב בבתי ספר בתור דוגמא, דוגמא לאישה מזדקנת, כי אין מזדקנות היום”.

נורית גפן בסדרה בלונד, בבימוי ארנה בן-דור.

ולמה אנחנו לא מזהים את עצמנו בתמונות או את קולנו בהקלטות? למומחה של Slate יש תשובות.

הסיפור של ויקטוריה נירקוב הוא גירסה צינית במיוחד של מילכוד 22. אבל בניגוד למילכוד 22, זה מילכוד שהוא נחלת חלקן של נשים ישראליות רבות, בווריאציות שונות.

נירקוב לא יכולה לממן מטפלת כיוון שהיא מובטלת, אך היא לא יכולה למצוא עבודה בלי מטפלת – היא נשלחה לראיון עבודה מהיום להיום, בלי שיכלה למצוא סידור לילדה שלה. העובדה שבאה עם תינוקה לראיון העבודה, סימנה אותה כסרבנית עבודה, והובילה לשלילת דמי האבטלה שלה. 

על האישה העברייה מופעל מכבש לחצים חברתיים להרות ולעזור במאבק הדמוגרפי (כן, גם על העולה החדשה, ואפילו הרווקה מוטב שלפחות תהפוך אמא, גם אם – נעבך – לא התחתנה).

מדינת ישראל משקיעה תקציבי עתק ללא אח ורע בעולם בשביל לעודד ילודה, כולל השקעה בטכנולוגיות פוריות ופרוצדורות הפרייה קטנות סיכוי ועתירות סיכון. אבל מרגע שהילד נולד ועד שהוא מגיע לגיל צבא הוא נעשה “בעיה שלה”: היא רצתה ילדים, אז שתסתדר עם הקריירה.

חקיקת המגן שאוסרת על אפליית נשים בעקבות הריון או עקב הורות פשוט לא נאכפת.

מה שמדכא אותי במיוחד בעודי כותבת את הפוסט הזה הוא שהנושא שלו הוא מה-זה סֵבֶנטיז. טריוויאלי וארכאי. לו הייתי כותבת אותו בשנות השבעים, נו מילא. הטענה שאין להפלות נשים בשל יכולתם להרות היא הכי בסיסית. כזו שגם נשים שאומרות “אני לא פמיניסטית אבל אני תומכת בשוויון נשים” מסכימות איתה.

החברה הישראלית לא הצליחה לייצר מבנה משפטי, תרבות ארגונית, ודפוסים משפחתיים, שיאפשרו לנשים גם ללדת וגם לעבוד. אחר-כך אומרים לי שהפמיניזם השיג את מטרותיו, והוא פאסֶה. שנזכה להגיע ליום הזה. אמן.  

בימים אלה אני שוקדת על הכנת קורס ייחודי המשלב תיאוריה משפטית ופרקטיקה, כפי שאפשר לקרוא בכתבה הבאה.

בית-הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהל מקים סדנה משפטית חדשה וראשונה מסוגה בישראל בנושא ‘גוף ומשפט’ הסדנה תחל לפעול באוקטובר 2006 ותועבר על-ידי ד”ר יופי תירוש ועו”ד נעמי לבנקרון

מאת: מתן פריידין   |     |  www.Nfc.co.il

בית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהל מקים סדנה חדשה וראשונה מסוגה שתוקדש לנושא ‘גוף ומשפט’ ותחל לפעול באוקטובר 2006.הסדנה, תעסוק במגוון נושאים חשובים הקשורים בגוף האדם: תרומת איברים, ניתוחים פלסטיים, טכנולוגיות של רבייה, דילמות אתיות ומשפטיות של הנדסה גנטית, הפלות, דיאטות, זכויות של אנשים עם מוגבלויות, זכויות החולה, פתולוגיה, קבורה ועניינים הקשורים לגוף המת, זהות גזעית ואתנית, והסדרה מוסדית של הופעה חיצונית ועוד. הסדנה תלווה בסמינר שיבחן כיצד ניתן והאם צריך להחזיר את הגוף כשלעצמו למרכז תשומת הלב של התיאוריה המשפטית, את הגישות הטוענות שהגוף הוא אתר חשוב של הוויה, זהות וייצור ידע, ואת השאלה האם הוא ראוי לתשומת-לב מחודשת של המשפט. לדברי ד”ר יופי תירוש, שתעביר את הסדנה יחד עם עו”ד נעמי לבנקרון: “נקודת המוצא של הסדנה החדשה הינה כי החוק ‘מייצר’ ומעצב את הגוף האנושי, בניגוד ליחס המקובל לגוף כאל טבעי במהותו ומשני בחשיבותו לעומת האזורים האינטלקטואלים והרוחניים של בני האנוש”. תירוש מציינת עוד, כי “העיסוק בגוף כקטגוריה מארגנת טרם נכנס לשיח המשפטי הישראלי, מטרת הסדנה, שהינה ראשונה בתחום, ליישם את הביקורת התיאורטית כנגד דחיקת הגוף לשוליים במשפט המודרני, לערער הנחות יסוד מקובלות לגבי מהותו של הגוף ולאתגר את השיח המשפטי בבית המחוקקים ובבתי המשפט בתחום זה”. מפגשי הסדנה ישלבו בין תיאוריה ופרקטיקה ויכללו היבטים מעשיים, כלים של משפט ושינוי חברתי, סיעור מוחות על דרכי פעולה ועיצוב פרויקטים של הסטודנטים, ורפרטים של הסטודנטים על העבודות הסמינריוניות.

http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-103627-00.html?tag=10-54-58&au=True