הפוסט הקודם בבלוג זה עסק ברשימתה של אשכר אלדן כהן והיווה חלק מדיון נרחב בבלוגוספירה על אודות ההאשמות השונות נגד יצחק לאור, הלגיטימיות של פרסום ההאשמות באינטרנט ולא דרך ערוצי אכיפת החוק הפלילי, וכו’.

בגיליון האחרון של “טיים אאוט” מופיעה רשימה מאת אמיר בן דוד שכותרתה “עליהום”. כפי שכבר ניתן להבין, רשימתו עוסקת בדיון סביב המקרה של יצחק לאור, וליתר דיוק בהתהלמות (מילה שאינה נטולה נופך מוסרני) – לדידו של בן דוד – סביב מקרה זה; ב”עליהום” שעשו ללאור. בן דוד טוען שההשוואות בין המקרה של הרב אלון לזה של יצחק לאור “מופרכות ומסוכנות”. למרות השימוש בשם התואר הקיצוני “מסוכנות”, לא פחות, בן דוד בחר לעטות על עצמו את תפקיד התרנגול המסורק (תפקיד שהגבר הישראלי הממוצע נוהג ליטול על עצמו מתוך אחריות רבה, רבה מאוד, ממש מתוך “מקום לדאגה”). בלול, סביר להניח, מצוייה לשיטתו חבורת תרנגולות מקרקרות בדמותן של מתלוננות ונשים אחרות שתמכו בהן, ושעל בן דוד הוטל התפקיד כפוי הטובה להרגיען.

כל מי שניסה “להעיר הערה לסדר, לחדד נקודה, רק לשאול שאלה – חטף על הראש”, טוען בן דוד, “כאילו אין בכלל מקום לדיון”. קראתם נכון – בן דוד כותב “כל מי שניסה” חטף על הראש, בלי יוצא מן הכלל. הנה מהלך קלאסי של הכשרת הקרקע ללא התחשבות במציאות. במקומות מסוימים, אגב, קוראים לזה כיבוש. אז מי חטף על הראש לדידו של בן דוד? למשל גליה יהב, עמיתתו למגזין “טיים אאוט”, הטוענת ב”וואלה” שמדובר ב”רדיפה אישית” נגד לאור ושואלת:

“האם במשך 30 שנה לא נמצאה אף אישה חזקה שהתייצבה מולו, או שמא בחר מראש את החוליות החלשות? ואיך זה שכל המפוחדות, הנתונות למרות והמצויות בסכנה לא הזדקקו להגנת המשטרה באמצעות חקירה באזהרה, צו הרחקה או ממש מעצר? מדוע לא ביקשו לעצמן את ההכרה בעוול ואת הסיפוק שבחקר האמת? איך זה שלא היה להן אכפת מאחיותיהן המשועבדות, אבל עכשיו פתאום שולהבה האכפתיות?”

אפשר לומר שאת אותה הטענה בה נפתחת הפסקה שלעיל ניתן להפנות לכל אותן מתלוננות נגד יצחק מרדכי ונגד כל מתלוננת שעשר שנים או עשרים שנה לאחר שנאנסה על ידי אביה אזרה כוחות והחליטה לדבר. גם נגדה אפשר להקשות: היכן היית עד עכשיו?! ועוד נקודה, עכשווית יותר, חמה מהכותרות: היכן הייתה הנערה שלכאורה נאנסה על ידי חבריה באזור תל אביב במשך השנים האחרונות? מדוע לא התלוננה? והיכן היו אלו שידעו על המקרים הללו? אך לעצם הענין, קשה להאמין שהדברים הללו נכתבים על ידי מי שמתייחסת לעצמה כפמיניסטית מוצהרת, שכן זהו טקסט שנכתב על ידי אדם – במקרה זה אשה – חסר הבנה מינימלית ביסודות המחשבה הפמיניסטית ובטיבו של דיכוי. האם באמת יש להסביר ליהב שנשים שחוו תקיפה או אונס פוחדות במקרים רבים להתלונן במשטרה ממגוון סיבות? התשובה חיובית: כן, צריך להסביר לה, זה ברור מתוך ההתקוממות שלה נגד דבריו של רביב דרוקר – בעקבות כתבת “המקור”, שטען שמי שניסה לשכנע קורבנות עבירות מין להתלונן במשטרה יודע במה מדובר, שזה כמעט בלתי אפשרי. יהב יוצאת נגד אמירה זו וגם טוענת שבמקום הליך רשמי כתבת התחקיר הציעה הליך של שיפוט מהיר. אפשר כמובן להתווכח על טענת השיפוט המהיר, אך מה שחשוב כאן לדידי הוא שיהב כנראה באמת לא מבינה את הקושי של נשים (לרוב נשים מותקפות ונאנסות, ולכן אני כותב “הקושי של נשים”) להתעמת עם הרשויות החוקרות והשופטות, עם הבדיקה הגופנית, ולעתים גם עם הנאשם באונס – כשכל אלה מחזירות אותן באופן מיידי למקרה התקיפה או האונס. צריך חוסן נפשי בלתי מבוטל כדי לעמוד באתגר זה. חשוב לציין, אני כותב כאן את “האלף-בית” של הדיון בתחום, לא שום דבר חדש, אבל מסתבר שצריך לחזור ולומר את זה.

יהב, בהופעה מביכה למדי שחשפה עד כמה היא הפנימה את השיח הדכאני, התעמתה עם נסלי ברדה ב”תיק תקשורת”. לדידו של בן דוד יהב לא קבלה מברדה תשובות סבירות. זוהי טענה מסולפת מצדו של בן דוד. ראשית, הנה הלינק לעימות בין ברדה ליהב – שיפטו בעצמכן ובעצמכם האם יהב קיבלה או לא קיבלה תשובות ברורות וחד משמעיות לטענות שהעלתה. שנית, ברדה הדגישה שדווקא מכיוון שלא הוגשו תלונות למשטרה היה צריך לבדוק ולהצליב את העדויות, וכך אכן נעשה. לדוגמה, מתברר שאין “סתם עדויות” לגבי התנהגות בלתי הולמת או תקיפה של לאור בבית הספר סם שפיגל ובאוניברסיטת בתל אביב, שכן אכן הוגשו תלונות למנהל בית הספר ולרשויות האוניברסיטה. מסתבר גם שחלק (לא כולן, אך בכל זאת חלק) מהמתלוננות הסכימו לבדיקת פוליגרף. בנוסף (וגם כאן אני חוזר למעשה על דבריה של ברדה), ראוי לקחת בחשבון שרוב המתלוננות חשופות לתביעת דיבה, במיוחד אלה שהופיעו בשמן או בשמן של אחרות, עם פנים חשופות וללא קול מעוות. בהחלט לא דבר של מה בכך, שכן הן יכלו לבחור להסוות את עצמן. מסתבר גם שניתן לחלץ דמיון ברור מהתלונות – מה שמראה על קו פעולה סדרתי. זוגתי שתחיה אומרת לי שבמשפט הפלילי קוראים לזה “עדות שיטה”, ועדות כזו יכולות לתת בבית המשפט גם נפגעות שעל המקרה שלהן חלה התיישנות. יהב, באופן תמוה, טוענת שהתחקיר של ברדה מרושל וכי הוא נכשל. אך לא ברור מדוע. תפקידו של תחקיר מסוג זה הוא להעלות את הדבר לסדר היום הציבורי, למה שנקרא “דיון ציבורי”, ולהמשיך לפתח את החקירה והדיון משם. אך משהועלה הדבר ל”דיון ציבורי” טוענים שנעשה עוול.

קצת על משפט ומשפטיזציה: לא ברור מדוע נתפסה יהב לשאלת ההתיישנות. השאלה אינה רלבנטית לדיון הציבורי, אלא לשאלת ההליך המשפטי. חשוב להבין בהקשר זה – בוודאי לאור דבריה המצוטטים לעיל – שההליך המשפטי והחקירה המשטרתית אינם חזות הכל. ישנן התנהגויות שגם אם האיסור הפלילי לא אוסר עליהן, הן עדיין נלוזות וראויות לדיון. מעבר לכך, יהב אינה מדייקת בדבריה, שכן לא על כל המקרים המדוברים חלה התיישנות. בן דוד, בדרכו “ה-ר-גו-עה” טוען שהדיון הציבורי “מחייב זהירות ואיפוק מרביים… בלהט העליהום על לאור הולחמו במהירות טענות שונות…”. הדילמה כאן היא אמיתית ולא פשוטה. האם לגיטימי להלבין פניו של אדם בלי שהועמד לדין? אבל המשמעות המתבקשת, אותה אני מחלץ מדבריו של בן דוד, היא שלא ניתן לקיים דיון ציבורי משמעותי כל עוד אין חקירה או הליך פלילי שכבר ביררו את הפרטים. מעניין מה יקרה במידה שיפתחו הליכים כאלה; נחכה ונראה האם בן דוד יטען שאין לדבר עליהם שכן אין לפגוע בהליך החקירה או שהם בחזקת סוב-יודיצה. בהקשר זה יש להזכיר שכבר היו בעבר חקירות משטרתיות שהחלו בשל חשיפה תקשורתית שלא היה בכוחה להביא ראיות נחרצות (דרעי, האי היווני ועוד)  בשביל זה יש משטרה. מהו “דיון ציבורי” אם רק המשטרה והמשפט רשאים לדון בו, ואחר כך הציבור רשאי לדעת על מה דנו? האם, למשל, לפי קו הגיון זה, מותר או לא לדון בפומבי בטענות מסוימות לאחר שהמשטרה חקרה אותן ומצאה שאין להגיש כתב אישום? האם גם אז יאמר בן דוד שזו התלהמות?

בן דוד מדבר נגד ה”עליהום” ולמעשה נוקט ב”עליהום” משלו, נגד הדיון הלכאורה לא רציני ולא מעמיק בבלוגוספירה ובערוץ 10. אבל יש לשאול, האם אמיר בן דוד קיים תחקיר זהיר בדבר המתלוננות בתחקיר או בבלוגוספירה? האם הוא דיבר עם נסלי ברדה שערכה את התחקיר? נראה שלא. בכלל, אני חייב לומר שאני מקבל פריחה בגוף כשאני שומע את הקריאה לקיים “דיון רציני ולא מתלהם”, ואני מוכן להמר שהיא אינה שונה במהותה מהפריחה שחשה קורין אלאל כשקראו לה “מותק”. בן דוד כותב כי גם חנוך מרמרי, עמית נוסף למגזין “טיים אאוט”, שכתב “כי הטענה המרכזית בכתבה של ערוץ 10 שלפיה שררו בין לאור לבין העובדות הצעירות בדסק ‘הארץ’ יחסי מרות נטולה בסיס עובדתי”, הואשם בהשתייכות לגוורדיה ישנה המגוננת על חבריה. ראשית, זו לא הייתה הטענה המרכזית בכתבה בערוץ 10, ושנית, בן דוד (ויתכן שגם מרמרי) לא מבין שזה לא משנה אם היו או לא היו יחסי מרות או יחסי עובד-מעביד בין העובדות הצעירות לבין לאור, או “האם לכך התכוון המחוקק”. זה אולי חשוב להליך המשפטי, אך לא לדיון הציבורי. העובדה החשובה היא שלאור הוא דמות חזקה מאוד בעיתון “הארץ”, דמות בעלת כוח והשפעה. בהתאם, היכולת של עובדת צעירה להתעמת איתו ישירות או מול עורכו היא מוגבלת ביותר – והדבר נכון שבעתיים כשמדובר במקרים “רכים” יותר מאונס, כגון ניבולי פה וגסות רוח (קוראים לזה, אגב, יצירת סביבה עויינת, וגם זאת עבירה על חוקי מדינת ישראל). חוץ מלדאוג לזה שלא ישאלו אותה “האם היא הזדיינה הבוקר?” או “איך הייתה הדפיקה” (כך העדויות ב”המקור”) היא גם צריכה לדאוג למשכורת שלה, לתמיכת הממונים עליה בקידומה, ולמוניטין המקצועי שלה.

בניגוד למה שבן דוד כותב, ה”עליהום”, לכאורה, לא סוגר את הסיפור ולא מבקש לסגור אותו. הוא פותח אותו. אבל מה שהוא לא מבין זה שהוא – בדרכו שלו, על אף שהוא עושה לכאורה סימנים הפוכים – דווקא כן מעוניין לסגור אותו. וזו גם הסיבה שהוא בוחר לכתוב כי מחירו של הדיון הפומבי הוא “או שמאמינים, או שלא מאמינים”. אז מה אתם אומרים, הוא מאמין או לא?

קישורים לרשימות נוספות בעניין זה בבלוגוספירה: אשכר אלדן כהן על גליה יהב, נעמה כרמי על בני ציפר, ועל תגובתו של חנוך מרמרי לפרשה. 

דיון ער שהתפרץ בבלוגוספירה הישראלית בימים האחרונים מעלה אל פני השטח עוד פרשה של מטריד ותוקף מפורסם ובעל יכולות אינטלקטואליות נשגבות, שסוללה חברתית מהודקת של שתיקה מתקרנפת מגנה עליו. הסיפור הזכיר לי את אחד המאמרים האקדמיים הראשונים שכתבתי. השוויתי שם בין השיר “סיפור של חורף, לא יותר” לבין פסק דין בעניין אונס, שרובו ככולו ניסיון להדחיק את האונס, כאילו הוא קטן, חסר חשיבות, לא הותיר צלקות נפשיות אצל הנפגעת (מלבד האנס עצמו, ש“חרב עליו עולמו” מאז), ובכלל בעצם קרה באשמתה.

בשיר, כך כתבתי, הדובר מנסה להגדיר את תפקידו של סיפור האהבה הישן בחייו באופן מצמצם, כאירוע קטן ולא חשוב. אבל השיר מבטא מתח בין המקום הגדול שהשיר תופס למעשה בחייו, לבין המקום הזניח שהוא רוצה להקצות לו. החזרה לפרטי הרומן הקטנים מהווה מעין פעולה תרפויטית, המאפשרת ייצוג ועיבוד למה שהתרחש ולטביעות הרגליים שהותיר בחיי הדובר, ודרך ייצוג הסיפור, השיר סולל אפשרות נפשית להמשיך הלאה.

לעומת זאת, בפסק הדין השופטים נדמים כאומרים לעצמם “זה היה סיפור של אונס, לא יותר, לא יותר, לא יותר“, סיפור קטן וחסר חשיבות. אבל “הסיפור לא ירפה מהם, כיוון שלא קיבל לעצמו ייצוג, מקום בעולם המתאים למידותיו, שאיננו דוחק, מצמצם ומשתיק אותו“. 

ועכשיו, כך נראה, קרובה להתפוצץ פרשה אחרת, חמורה יותר. היא חמורה יותר כיוון שהיא הותירה יותר מנפגעת אחת, ולהבדיל מהנפגעת בפסק הדין שעליו כתבתי,שהתלוננה במשטרה, הקורבנות בסיפור הזה שתקו, עד שאישה אמיצה אחת החליטה להיחשף בשמה ולספר את סיפורה. היא גם חמורה יותר כיוון שהאדם עליו מדובר הוא מאושיות התרבות הישראלית, המשמיע קול נוקב ומעשיר בסוגות כתיבה שונות ובבמות מגוונות. ובשל כך, הוא עטוף ברחמים מצד חוגיו, שיודעים וסולחים. 

קראו את הדברים שכתבה אשכר אלדן כהן, ואת דבריה של נעמה כרמי. אם גם אתן בנפגעות, נראה שיש כאן מומנטום נדיר, לצעוד קדימה יחד, ויש עם מי. 

עוד פוסטים מרתקים וחשובים באותו עניין: יוסי גורביץ, רונית ליברמנש, נמרוד אבישר, חנה בית הלחמי.

עדכון, ב(ניסיון ל)פרק ב’: קריאה חשובה נוספת לנפגעות, עם הבטחה לתמיכה וליווי, כאן. 

ועוד עדכון מ-17 בפברואר: הערב התפרסמה כתבת תחקיר בתכנית ה”מקור” בערוץ 10, על מי שמצטייר כתוקף ומטריד סדרתי, שעכשיו כבר מותר לומר את שמו: יצחק לאור. ניתן לצפות בה כאן. 

Idealist הוא אתר המתנדבים הגדול בעולם. כ-80,000 איש ואישה מבקרים בו כל יום וקרוב ל-90,000 ארגוני מתנדבים משתמשים בשירותיו.

הבנק האמריקאי Chase מנהל בפייסבוק תחרות בין 100 עמותות. במסגרת התחרות יעניק הבנק פרס של מיליון דולר לעמותה שתזכה במספר המצביעים הרב ביותר. כרגע אתר המתנדבים ממוקם במקום ה-9 וזה לא מספיק.

אנשים טובים אומרים שמגיע ל-Idealist לנצח, וכל קליק מקדם אותנו לעבר המטרה. כמה קליקים קטנים והצבעתם. ועוד עניין: ההצבעה מסתיימת ביום שישי הקרוב… אז תקליקו כאן.

פרטים נוספים על התחרות ועל ההתגייסות של קהילת ההי-טק בישראל למען האתר ניתן למצוא כאן.

או כאן: http://www.facebook.com/votenow.

לפני 141 שנה, הרבה זמן, התפרסמה באנגליה מסה פמיניסטית פורצת דרך, “שעבוד האישה” מאת הפילוסוף ג’ון סטיוארט מיל. במסה זו, שלצערנו היא רלוונטית גם כיום, הפגין מיל נועזות מחשבתית ומקוריות לא פחותות מאלה המוכרות מ”על החירות”. זה נכון גם ביחס לזוגתו ואשתו – הרייט טיילור מיל, שהייתה לדבריו שותפה משפיעה על מסה זו בפרט ועל כתביו האחרים בכלל. לפני ימים אחדים יצא לאור תרגום של המסה לעברית. תרגומה של שונמית ליפשיץ מצוין, עדכני וקולח, והערותיו של העורך המדעי, ד”ר עמוס הופמן, מאירות עיניים.

יופי ואני כתבנו ביחד את ההקדמה למסה. זו היתה חוויה זוגית נעימה ביותר. בדרך כלל אנחנו נותנים זה לזה משוב (ועוד אחד, ועוד) על דברים שאנחנו כותבים (או שאני מתרגם), על טיוטות של הרצאות, על פוסטים – אבל פה הייתה קפיצת מדרגה של שיתוף פעולה וחוויה חדשה של הזנה הדדית. תוך כדי כתיבה השתעשענו באסוציאציה לשותפות האינטלקטואלית בין ג’ון סטיוארט מיל להרייט טיילור מיל. אין ספק שהחמאנו לעצמנו, אבל מדי פעם מותר… רק היו חסרים תה ערבית עם רקיקים בריבה ליד האח, וההקבלה היתה כמעט מושלמת. אבל רק השתעשענו, בסוף היום אנחנו מעדיפים להיות אנחנו (ונעדיף קפה על תה).

וביום חמישי השבוע (7 בינואר בשעה 14:00) יתקיים פאנל לכבוד צאת הספר באוניברסיטת תל אביב. ישאו דברים אנשים מעניינים, ובהם פרופ’ חנה הרצוג, ד”ר מירי רוזמרין, ד”ר יוסי נחושתן, וענת רוזנברג, בהנחייתה של ד”ר דפנה הקר – נראה לנו שיהיה מרתק. עוד פרטים על האירוע אפשר למצוא כאן.

עידכון: “הארץ” פרסם סקירה על הספר. הקליקו כאן כדי לקרוא.

יופי ואני חברים בקבוצה המתעתדת לבנות בנין מגורים בדרום תל אביב. מזה כמה חודשים שאני אחראי לתשלומי הארנונה מטעם הקבוצה, ולאחרונה התברר שאיחרתי בתשלום של כ-738 ש”ח, המהווים כ-10% מסך תשלום הארנונה החודשי. בגין חוב זה הטיל רון חולדאי עיקול על ששה חשבונות בנק של חברי הקבוצה שעל שמם נרשמה הארנונה. לא חשבון אחד, לא שניים, לא שלושה… אלא ששה!

חוב הוא חוב, גם אם לא ידעת שהוא קיים, ויש לשלמו. אך לא מדובר בחוב כרוני של חודשים או שנים, אלא על חוב של – לכאורה – 45 יום. בבירור שנערך בדיעבד התברר שכנראה שנשלחה הודעה על איחור בתשלום – אך זו נשלחה לכתובת המגרש, ובכתובת זו, מה לעשות, לא מתגוררים האנשים שהארנונה רשומה על שמם. רון היקר, שכאשר הוא רוצה הוא יכול – ועובדה שהוא הצליח להתחקות אחר חשבונות הבנק שלבסוף הטיל עליהם עיקול, צריך היה לברר את הכתובת של האנשים הללו ולשלוח להם הודעה לביתם. זה גם האינטרס שלו, שכן עם קבלת ההודעה החוב היה משולם מוקדם יותר, ורון לא צריך היה לגלות את שריריו. אבל נראה שהאינטרס האמיתי של רון הוא דווקא לחשוף אותם, ללחוץ זו בזו את זרועותיו המשוחות בשמן ולהפגינן לעבר העולם. בהתאם, הוא לא טרח להודיע לאנשים שממש עומדים לעקל את חשבון הבנק שלהם, צעד דרסטי לכל הדעות. הוא גם לא חשב שההגיון הבריא דורש שהודעה שכזו תגיע בדואר רשום. ובאמת, ממתי בריון מתנהג לפי הגיון בריא?!

ב-29 בנובמבר, 12 ימים קודם לעיקול החשבונות, התיישבתי אצל פקיד עירייה מעונב, שנראה כאילו מעולם לא יצא את מסדרונותיו של הבנין. הפקיד לא אמר מילה על חוב שדחוף לשלמו, לא הזכיר עיקול מתקרב ולא המליץ על אמצעי תשלום דחופים. שילמתי את שוברי הארנונה הטריים בו במקום בסניף הדואר שבתוך העירייה, סניף המצוי במרחק 20 שניות מדלפקי השירות של מחלקת הארנונה. יצאתי משם, השארתי מאחוריי את הפקיד, שכנראה גם למיטתו הוא נכנס עם עניבה, לא לפני שהוא מוודא שלזוגתו יש ייפוי כוח. חתום. מקורי. בשעה 11:00, עמדתי שמח וטוב לב מחוץ לבניין העירייה – “הוטל קליפורניה” המקומי – ושאפתי לראותיי מלוא גזי פליטה אבן-גבירוליים. אחר כך שחררתי אנחה. הוקל לי לאחר שהשארתי לרון יותר מ-14,000 ש”ח תשלום ארנונה עד לסוף 2009 – בטח לא התנהגות של אדם המבקש לחמוק מחובותיו. מי היה מאמין שדווקא לאחר תשלום זה יטיל רון עיקול על ששה חשבונות בנק של חברי הקבוצה.

נעשה סדר: מדובר על חוב של 30 יום בערך, ששולם כמעט שבועיים טרם הפעלת העיקול. אז למה הוטל עיקול? לטענת הפקידה לוקח לרון כ-10 ימים (!) לקלוט תשלום שמתבצע בדואר. ביום העיקול התברר משיחה עם הפקידה שביצוע התשלום דווקא “נקלט”, אבל את העיקול שהטיל רון בריון על חשבונות הבנק ניתן היה להסיר רק כעבור שלושה ימים. רון, כך מסתבר, “שלף וירה” כשהוא אינו מציית לשום נוהל סביר של פתיחה באש. אחר כך לך תאמין לקצינים שלנו ובטח לטובי טייסנו שצה”ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אגב, האם כבר הזכרתי שלקח לרון יותר מארבעה חודשים וחצי לבצע פעולה שבה הכסף עובר בכיוון ההפוך – ממנו אלי? אז הנה אני מזכיר זאת: ארבע וחצי חודשים לקח לו לבצע העברה של כ-2,500 ש”ח מחשבון הארנונה הקודם אל החשבון החדש שנפתח לאחר קניית הנכס. כל אותה תקופה ניסיתי לברר מה עלה בגורלו של סכום זה. לפקידים ולפקידות לא היה מה לומר, ואף פניתי למפקח המדור – בחור מעונב בג’ינס העוטה על פניו חיוך מקצועני – והוא הסביר לי: “אין מה לעשות ידידי, יש להמתין בסובלנות”. ארבעה חודשים וחצי לאחר בקשת ההעברה, רון החזיר לבסוף “לידידי” את הכסף בתוספת הצמדה, אך ללא ריבית – ריבית שהוא דווקא נהנה לגבות במקרה של איחור מהצד שלי. 2,500 ש”ח הינו סכום גדול בהרבה מסכום החוב שלנו, אך למיטב ידיעתי בגין זאת לא הוטל עיקול על חשבון הבנק של רון.

אין ספק שחלה עלי, כמו על כל אחד אחר, החובה לשלם בזמן. אבל מכאן ועד איבוד העשתונות מצדו של רון הדרך (צריכה הייתה להיות) ארוכה. רון, חצוף שכמותו, בטח ישיב בדקלום שהעירייה עושה את כל מאמציה על מנת ש… וכי צר לו ש… וכי הוא פעל בהתאם לכללים. כן, אני יודע, העיריה פועלת “בכפוף לתקנון”. אבל זה עדיין לא הופך את התקנון לתקין, לא כל שכן למוסרי. ובאמת, אין קשר בין מוסר לבין התנהגותו האלימה והבריונית של רון בנדון.

רון יושב בתוך עמו. אין ספק שחוסר המידתיות של פעולותיו הוא בבואה של חוסר המידתיות המאפיין את המדינה שלנו על גופיה השונים. אך אני כבר לא תמים, ואני לא חושב שחוסר המידתיות המשווע בו נקט רון (ולא רק במקרה זה) הוא בהכרח תוצר של המצב במדינה. אני חושב שכיוון הסיבתיות הוא הפוך: אני סבור שרון ואנשים שכמותו הם-הם הסיבה לחוסר המידתיות המקיפה אותנו מכל עבר ולכוחנות הלופתת אותנו. בהקשר זה, אני מפנה את רון לעיין במשל האותיות הקטנות והגדולות לאפלטון, אם כי אמליץ לו לקרוא בו כשהוא אינו עוטה על פניו את חיוכו הזחוח, שלא מסתיר – ואולי גם לא מבקש להסתיר – את הנאתו מכוח.

פעם אחרת אולי אספר גם על ארגז הרוח שרון פירק לפני מספר שבועות בגג הרעפים בדירה בה אני מתגורר: בשעה 7:00 בבוקר, ללא דפיקה מקדימה בדלת, הוא פירק קרש אחר קרש. אמנם ב-15:00 אחר הצהרים ביום שלפני כן הוא טרח להדביק מודעה בנדון, במיקום בעייתי למדי, ובה נאמר שבמידה ואנו מעוניינים לערער… . כאמור, נדבר על זה בפעם אחרת.

מעולם לא נמניתי על קהל אוהדיו של רון, אבל דווקא משום כך הופתעתי מהאכזבה הרבה, וגם מהגועל, שחשתי לאור התנהגותו הבריונית, האלימה והדורסנית.

לפני ימים אחדים פרסם רועי צזנה רשימה העוסקת בניסויים בבעלי חיים. צזנה כותב: “בהכללה אפשר לומר במידה רבה של צדק שכל התקדמות במדעי החיים הושגה דרך ניסויים בחיות.” כדאי להתעכב רגע על טיעון תועלתני זה ולבדוק כמה מהשתמעויותיו. צזנה צודק. אם להמשיך את ההגיון שלו, אזי אין ספק שההתקדמות בתחומים אלו יכולה הייתה להיות אפילו רבה יותר, מהירה יותר ומדוייקת יותר אילו הניסויים הללו היו מתבצעים בבני אדם. ובאמת, תארו לכם שהיינו משתמשים בטיעון בדבר התקדמות מדעית לשם הצלת חיים ומניעת סבל אצל בני אדם על מנת להצדיק ניסויים קשים בבני אדם אחרים. היינו מבצעים ניסויים זוועתיים במספר מועט של אנשים על מנת לרפא מספר אדיר של אנשים אחרים, וכך היינו מקבלים פתרונות מדוייקים יותר ואמינים אף יותר. תארו לכם שאנשים אלו אף היו מסכימים לכך בדיוק כשם שפונדקאיות מסכימות ללדת עבור אחרים. מה רע בטיעון מסוג זה? האמת, יש כמה קובעי מדיניות בסין שלא חושבים שהוא טיעון רע. באנלוגיה לטיעון זה אפשר לומר שכל התקדמות שהיא הושגה על חשבון פרט או קבוצה כלשהם. גם צמיחת המשק אינה יכולה לבוא אלא על חשבון מעמדות מסוימים; כך הולך ומסתבר ככל שההפרטה הולכת ומעמיקה. כך מסבירים לנו בפנים רציניות ומודאגות, אך עם זאת נחושות, המבטאות (וזה לא בדוק אמפירית) חסר בגן הספק.

מעבר לשאלת יעילותם של הניסויים, שתמיד אפשר להביא טיעונים בעדם ונגדם, עולה גם שאלה עמוקה מאוד בנוגע לזכותו של מאן דהוא להכאיב “בשם המדע” ובשם הקדמה האנושית. זו גם שאלה של גבול. צזנה טוען כי המדע מבקש להכאיב לבעלי החיים “כמה שפחות” (מעין וריאציה על “קילינג מי סופטלי”, או על “אני מעיר את אמא בשקט בשקט, כדי שהיא לא תתעורר”). זהו קו טיעון בעייתי מאוד. אבל בכל מקרה, זה לא מקל על כאבו של הקוף שהזריקו לעיניו חומר שורף. זה כואב לו מאוד – וזה לא משנה לו שמנסים לכאורה להפחית את כאבו. הטענה של צזנה ואחרים היא שיש כללים, ועדות ושאר גורמים המפקחים על אופי הניסויים, על נחיצותם ועל מידתיותם. ועוד הוא טוען כי רוב החוקרים מצייתים לכללים, וש”רבים מהחוקרים מנסים להנעים את זמנן של חיות הניסוי שברשותם”. מניין הוא יודע זאת על רבים מהחוקרים? (נסו את הלינק הבא ותראו כיצד מנעימים את זמנם של בעלי החיים, אך שימו לב כי התמונות קשות מאוד לצפיה). טענתו זו מצויה מעבר לאופטימית ומעבר להיתממות. ועדות, כללים ופיקוח ישנם גם על מחנות מעצר, בתי חוסים ומוסדות בהם שוהים חסרי ישע מסוגים שונים – והמצב שם בעייתי ביותר. הכללים והתקשי”רים למיניהם מועילים כנראה במשהו, אבל לא מונעים את האכזריות. לא קל להשלים עם זה, אבל כשנותנים לאדם כוח, יש להניח שהוא ישתמש בו. באנלוגיה אפשר לומר שלא מספיק שצה”ל הוא “הצבא הכי מוסרי בעולם”, שכן “הכי מוסרי” עדיין לא עושה אותו מוסרי או מוסרי מספיק. אגב, אני מזכיר כאן את צה”ל, כיוון שהוא עושה שימוש אכזרי בבעלי חיים.

צזנה מעיד על קורס שלקח בטכניון בניסויים בבעלי חיים, ולמרות זוועת הניסויים עליה מדברים רבים, המציאות, “לרווחתו”, הייתה מאוד שונה. מה אומר ומה אגיד – הטקסט שלו בנדון הזכיר לי כתבות במגזין “לאשה” בהן מתברר שהרעבים ללחם באפריקה “לא מאבדים תקווה” ושהילדים הרעבים משחקים כדורגל עם מתנדבי אירגוני הסיוע. לפתע מתברר שבכל רע יש גם טוב ואז אפשר לישון בשקט. זה לא שהניסויים האכזריים לא מתבצעים, זה לא שבעלי חיים אינם סובלים יסורי תופת, זה לא שטכנאים במעבדה אינם נוקטים באלימות כלפי קופים, אבל כל אלו לא היו בקורס של צזנה בטכניון. אני באמת מאמין לצזנה. אני מאמין שאפילו בסין חלק מתעשיית המוות מתבצעת ב”דרכי נועם”. אבל אני גם מאמין שגישתו של צזנה היא גישה מביכה החושפת את הצורך ב”רווחה” – הרווחה שלו, ההקלה שלו כמובן, לא של בעלי החיים – על מנת להסיר מעצמו את העול ואת יסוריי המצפון שלו אותם הוא מבקש להדחיק, אך הנחשפים תוך שהם מדלגים ממילה למילה בטקסט שהוא הפיק.

ובאמת, איזה מן טקסט יש לנו כאן? מעבר לאי הסכמתי עם צזנה, מעניין לשים לב להירתמותו הנחושה להצדקת דרכי פעולתה של הדיסציפלינה בה הוא פועל, גישה המבקשת באמת ובתמים להיות מאוד אחראית. בעיקר יש לשים לב להיעדרו של ספק בטקסט שלו, טקסט המציית באופן עיוור (כלומר, מתוך חוסר מודעות) לקודים של הדיסציפלינה. זה שיעור מצויין בחיברות של פרופסיה. לפני כמעט 20 שנה כתב הפילוסוף ג’ון סירל את הדברים הבאים ביחס ל”מה נכון” ומה “לא נכון” לומר – במקרה שלו הביקורת מכוונת לתפיסת מושג התודעה בתחום של לימודים קוגניטיביים, מושג שנתפס כ”בעיה” שהס מלהזכירה:

“As recently as a few years ago, if one raised the subject of consciousness in cognitive discussions, it was generally regarded as a form of bad taste, and graduate students, who are always attuned to the social mores of their disciplines, would roll their eyes at the ceiling and assume expressions of mild disgust.”

הדבר החשוב הוא שאותם תלמידי מחקר עליהם מדבר סירל גילגלו את עיניהם לתקרה מתוך אמונה אמיתית בצדקתם. כלומר, הם לא עשו הצגה כדי למצוא חן בעיני המרצים שלהם. ובדיוק משום כך כתבתי קודם לכן שגישתו של צזנה מצויה מעבר לאופטימיות ומעבר להיתממות. היא נמצאת בערוץ השקוף של האינדוקטרינציה. גם מעניין מאוד לשים לב לאופן בו צזנה מקיים לכאורה דיון נרחב בעוד שלמעשה רשימתו מתקיימת בערוץ מסוים מאוד, בעל הנחות חדות מאוד – אם כי מובלעות למחצה – על אודות מה נכון ומה לא נכון. לדוגמה, ברור לצזנה כי על מנת להציל בני אדם מכל מיני סוגים של סבל יש לבצע ניסויים בבעלי חיים, אך הוא אינו מקיים דיון בהנחה תועלתנית זו, אלא מראה את יישומה בפועל. אמנם הוא מביא מספר עדויות ביחס ליעילותם של הניסויים, אך לא דן בתקפות של הנחת העבודה הזו. וכפי שכבר טענתי, אם כבר יעילות, מדוע להיעצר אצל בעלי החיים ולא להמשיך לניסויים בבני אדם? רשימותיו הקודמות של צזנה מתייחסות לשאלת מעמדם המוסרי של בעלי החיים ולהיסטוריה של הפילוסופיה בנדון, אך הן עוסקות בנושא בצורה קצרנית ביותר ומוטה מאוד, המתעלמת מן המורכבות הרבה – לרבות הקונפליקטים הפנימיים – של הגות זו. אגב, הנחת העבודה המתנשאת ביחס למעמדם הנחות של בעלי חיים אינה שונה באופן עקרוני מקו המחשבה המבקש לעקור מכאן את הפלשתינאים משום שלעם היהודי היו בעיות קשות באירופה.

כדאי לחשוב על האפשרות לרסן את הצורך המדעי בהשגת ידע. פעמים רבות צורך זה אינו מונע רק מכוח האנרציה של “התקדמות המדע”, אלא גם מהצורך של המדען לקדם את עצמו על ידי תקציבי מחקר. העובדה היא שטיעונים מהסוג שצזנה מביא עובדים יפה מאוד ב”תעשיית המוות” בסין ובמקומות אחרים – שם מוכרים אנשים מתים (מבלי שנתנו את הסכמתם בחייהם) לתערוכות, לבתי חולים אוניברסיטאיים, ושם הורגים אסירים – מכוונים להם רובה לראש ויורים – לשם “תרומות” איברים ולניסויים מדעיים. הניסויים שמאפשרת סין בבני אדם מוכיחים – ואני אומר זאת בציניות – שיש לפחות מקום אחד בעולם בו חושבים שיש ליישם את הטיעון בדבר יעילותם הרבה של הניסויים באופן חסר פניות (שהרי הדמיון בתוך קבוצת בני האדם גובר על הדמיון בין בני אדם לבעלי חיים אחרים).

את רשימתו פתח צזנה בהתרשמות הבאה: “לפני מספר חודשים השתתפתי כקהל בהרצאה מטעם ארגונים לזכויות בעלי חיים. לצערי, ההרצאה התמקדה בעיקר בפנייה לרגש במקום לשכל.” אני לא מאלה החושבים שפניה לרגש היא דבר רע. אבל טול קורה מבין עיניך. אם הכותב יפשפש בנפשו (המטריאלית כמובן, זו הניתנת לבחינה אמפירית ורציונלית) אזי יתכן שיוכל להבחין שהבסיס הרעיוני המובלע של רשימתו מבוסס בעיקר על רגש. מדובר הן על הרגש המבקש להצדיק פעילות שבגינה יימנע סבל וכאב אנושי, והן על הרגש המבקש להצדיק את הפועל, זה המבצע פעילות זו ומבקש לרחוץ בניקיון כפיו.

הגעתי לבנק והוא היה סגור. איכשהו בחישוב סידוריי הבוקר הנחתי שאגיע מאוחר יותר, אבל העניינים הסתדרו מהר מהצפוי והקדמתי. הייתי שם כרבע שעה לפני הפתיחה. בהתחלה עוד חשבתי ללכת משם ולקפוץ מאוחר יותר, או אפילו ביום אחר, אבל מיד שכנעתי את עצמי לגמור עם זה וזהו. נעמדתי ליד הבנק בתמימות. מתישהו הגיעה גברת. אחרי חצי דקה מהגעתה חשתי משהו באוויר, ואז תנועותיה לא השאירו לי ברירה אלא לעשות תנועות של “אני הייתי כאן קודם”. שני אנשים שווים, תחרות על משאבים, מצב של אי-ביטחון המביא למלחמה קרה. כך מתחיל לו עוד יום במצב הטבעי של הובס בפתח סניף הבנק בבן-יהודה. בוקר טוב.

אט אט הגיעו עוד אנשים, צובאים על הכניסה, מתגודדים – לא מסוגלים או לא רוצים לעמוד בתור, ולא מסוגלים שלא לכייח בפרהסיה על הבוקר: “מה קורה פה? הבנק סגור. למה? אדוני, כולנו בתור, עוד לא תשע. אז מה. נו, מה יהיה? כבר אחרי תשע. לא, אצלי עוד לא תשע. אבל גברתי אצלי כן. גם אצלי. אצלי עוד לא. לא רוצים לעבוד במדינה הזאת! מה קורה כאן? למה לא פותחים? מה, עוד לא תשע? היה, היה, כבר היה. נו, מה קורה…”. ותוך כדי הוצאת הליחה המילולית הזו על הבוקר אפשר היה לזהות מבטי הנהון בין האנשים, קרבה אד-הוק.

ואז שמתי לב שלדיבור הבלתי נלאה וחסר התוחלת יש תכלית נוספת, ואולי היא בעצם תכליתו האמיתית. ה”דוברים” מטעם עצמם מנצלים את דיבורם ואת תנועות ידיהם כדי להתקדם, כדי להתקרב עוד יותר אל דלת הכניסה, כדי לעקוף או לכל הפחות להצטופף. כאילו בלי להתכוון, כאילו ללא מודעות, סתם מעין הישענות על הצד תוך כדי דיבור והצצה בשעון, הישענות שנגמרת בניסיון לאזן את הגוף קרוב יותר לאדם שמצדך, ליישר עמו קו. והשותקים שלידם, מתוך אפקט העדר, מנצלים זאת כדי להתקדם עמם. זה הרגיש לי כמו משחק אינביידרז; בשלב כלשהו במשחק הפולשים מהירים מדי ורבים מדי, והם סוגרים עליך.

קבוצת האנשים הקולנית המדדה מסביבי כמו פינגווינים (שכלפיהם דווקא יש לי חמלה רבה) החלה להיות משא כבד מדי, הם ביטאו הלכה למעשה את טענתו של הובס כי “בדרך הטבע, לכל אדם זכות לכל דבר”. פתאום כבר חשבתי לוותר, לצאת ממיצריה של הקבוצה הסוגרת עלי, לקחת את אופניי ולהיעלם משם; לא לקחת חלק במשחק הזה שנדמה שהאנשים שמשחקים אותו קנו בו מיומנות רבה. ואז החלטתי להתקשח (שהרי טען הובס: “כי אשר לחוזק הגוף, הנה לחלש בבני האדם כוח מספיק כדי להרוג את החזק בבני האדם, אם בעזרת תחבולות סתר ואם בעזרת קשרי ברית עם אחרים…”), לא לוותר, לא לסגת – לא לתת לעדת ממורמרי הבוקר המטילה עצמה בכוח אל חומותיו ה”שקופות” של הבנק, לנהל את סדר יומי. האני שמחוץ לסיטואציה ניהל את זה שבתוכה וזה הקל עלי לבוא בטוב (ועוד טען הובס כי החוק הטבעי הראשון הוא “בקש שלום ורדפהו”). ביססתי את מעמדי ליד דלת הכניסה – והקפדתי לעמוד כך שכיוון פתיחתה לא ימוסס את יתרוני. קצת הופתעתי מעצמי, אבל הייתי נחוש. בכלל, אני נחוש למדי בעת האחרונה.

לפתע השומר סימן לעברנו במעין תנועה שכאילו מזמינה אותנו להיכנס. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל זו הייתה נעולה. בדיעבד הסתבר שהוא בכלל סימן לשליח שעמד מאחורינו. אבל הקבוצה כבר ניצלה את ההזדמנות, ותוך פליטת נשיפה עדרית הצטמצמה עוד יותר לכיוון גבי ולכיוון והדלת. הרגשתי שאני בסרט מצויר, אבל, כאמור, הייתי נחוש, ותיק הגב הגדול שהיה מונח על גבי כשריון חיזק אותי. ואז השומר פתח סופסוף את הדלת, אבל מיד עצר אותי: רוצה לבדוק את התיק. “מלחמת הכל בכל” עצרה לרגע ולעדת האנשים לא הייתה ברירה אלא לחכות מאחוריי. השומר – הריבון הזמני – סיים איתי. צעדתי (ראשון) לדלפק.

בשבוע שעבר, עשור למותו של חנוך לוין, הלכנו ל”עין תחת אצבע – גברים ונשים בעולמו של חנוך לוין“. ה”הרצגה” (שילוב של הרצאה והצגה) שהתקיימה ב”צוותא” הייתה מרעננת ושנונה, מצחיקה ועצובה. השילוב של דברי ההסבר של ד”ר עמרי יבין – שגם יזם וביים את ההרצגה –הזמינו את הקהל לעולמו של לוין, ויחדיו עם הקטעים התיאטרליים, נוצרה מתכונת שובבה; אנטי תזה ל”עשור למותו”. מומלץ מאוד.

לאחר שהסתיימה ההרצגה עלו לבמה ארבעה דוברים לשיח על יצירתו של לוין. פאנל הדוברים שכונס לרגל עשור למותו: כלל את פרופ’ מנחם פרי, פרופ’ אברהם עוז, ד”ר זהבה כספי וד”ר אליקים ירון. על אף שהשיח אמור היה להיות על יצירתו של חנוך לוין, בשלב זה עוד לא ידענו שאנחנו עומדים לצפות במחזה גרוטסקה.

יבין, שהנחה את הערב, הציג שאלה והמשוחחים התבקשו לענות עליה. בתשובה לשאלה בדבר הפופולריות הגואה, לפחות לכאורה, של לוין בימינו, פתחה זהבה כספי ראשונה והציגה את דעתה. נשמע היה שהיא מדייקת בעובדות, וגם שאר המתדיינים הסכימו עם רוב דבריה. העניין הוא שסגנונה היבשושי – שליש נואמת, שליש מקריאה ושליש מדקלמת – עורר בי התנגדות. מלבד זאת, היא מיד פסלה – “הפופולריות של לוין אינה גואה אצל הבורגנים, ולא אצל הנוער; הבורגנים לא מכירים את כל לוין, אלא את ההצגות הקלות לעיכול”. לפחות אי ההסכמה שלי אתה היא על הפרשנות ולא על העובדות. אבל מעבר לכך, כאמור, זה לא כל כך מה שהיא אמרה, אלא האינטונציה, וגם הטון עצמו – ויולה לא מכוונת; כאילו היא ניסתה לשכנע אותי שהיא אינה מרצה באוניברסיטה אלא מורה בבית הספר – המורה מהסוג שתלמידים נהנים לשנוא. יותר מכל, הדיבור שלה הזכיר לי הרצאת מבוא לתלמידי שנה א’, ביום ראשון בין שתיים וחצי לארבע. נא לשים יד על הפה בעת הפיהוק.

אחר כך דיבר אברהם עוז. לעוז יש שפת גוף ומראה של קומונר נצחי וזיק של חולצה כחולה בעיניים. העניין הוא שיש לו מנהג מגונה לתת לך את כל הסימנים שהוא קופץ למימיה העמוקים של בריכת התיאוריה על מנת לדלות משם טיעון חד וצלול, אבל הקפיצה עוברת להילוך איטי, והוא מענה אותך בסדרה של מאמרים מוסגרים, מעין מדרגות מס שעליך לשלם כל אחת ואחת מהן על מנת לשמוע אותו מקפיץ את דבריו אל מעבר לזקנו העבות. בשלב כלשהו התפתח ויכוח לא נעים בין פרי לעוז. אמנם פרי הוא זה שהתחיל את הויכוח האלים בכך שהתפרץ לדבריו של עוז ופשוט לקח לו את זכות הדיבור (”זה קשקוש, חנוך לא היה פוליטי מאז ‘חפץ’”), אבל עוז שיתף עמו פעולה בנדון (”אם מישהו חושב, ואומר זאת בעדינות […], שלוין לא היה פוליטי כל השנים הללו, פשוט, ותסלח לי, הגיע לכאן בלי שהכין שיעורי בית”). נראה שהם לא יכולים אחרת – גם אם הם עשו זאת כל אחד בסגנונו שלו. לזכותו יאמר שכאשר הוא כבר שחרר לעולם את מה שהוא רצה לומר זה לפחות עורר בי מחשבה.

פרי, בתנועות שפתיים מעודנות המשולבות בחיוך שהתיישן, שטיק שהפך לטיק, טרח להזכיר שוב ושוב ש”כשהוא ישב עם חנוך” ובתקופה ש”היינו יושבים ערב ערב…”. ועוד דיבר על הפרחים והתודות שהוא קיבל מלוין, ובהמשך גם על הקול שלו (כן, של פרי, לא של לוין) שאינו יכול כבר לשיר כפי ששר בצעירותו. פרי היה ונשאר מאוכזב מכך שהחיים לא זימנו לו את תפקידו של לואי ה-14 (זאת כיוון שהתפקיד נתפס, למרבה הצער, על ידי לואי ה-14 עצמו לפני כמה מאות שנים). בכל זאת, חבל, באמת חבל; יכול היה לגלם את לואי אפילו טוב יותר מלואי עצמו, וכל זאת תוך שיכול היה לנפק לנו קומנטרי – שיתכן שאף אחד לא טען אותו לפניו, ואף לא חשב אותו – על היפוך יחסי הייצוג על אף ולמרות העלמתו, לפחות לכאורה, של המיוצג. ניחא, ישנן צרות גדולות יותר. פרי הסתפק לכן בהפגנת אהבתו העצמית, כאשר תוקפנתו וכוחנותו עטופות בדיבור רך, מתפנק ומתלטף, המשמש לו כחומר סיכה לעינוג עצמי.

אליקים ירון היה הרגוע מכל הדוברים, אבל מדי פעם חשבתי שהוא לא באמת רגוע, אלא פשוט לא מוצא שם את מקומו – אולי משועמם, אולי לא מספיק וכחן, אולי צריך היה לרכוש לעצמו דיבור מתפנק, או לפחות לגדל זקן עבות. חשבתי שהוא אמר דברי טעם, וכמו זהבה כספי, נראה לי שהוא לא הונע על ידי צורך בפולמוס. אהבתי את אבחנותיו המדוייקות. לרגע החלה להתגבש בליבי פינה חמה כלפי היעדר הכריזמה שבה טען את טיעוניו, אך זו התמוססה כשביקש לחפות על היעדר זה בניסיון להקנות חשיבות יתר לטענותיו, בניסיון להראות את ה”מורכבות”, שמסתבר שהיא תמיד “מורכבת יותר” ו”עמוקה יותר” ממה שחשבנו.

לפרקים הם נדמו לי כמו חבורת דברנים בשחור-לבן מתוכנית ארכאית בערוץ הראשון בסוף שנות ה-70, ולפרקים הם נדמו לי כחבורת פרות גועות או טוחנות חציר – והפרות בארצנו, כידוע, גם הן בשחור-לבן. יתכן שמקורו של יסוד השחור-לבן בדימויים הללו הוא בכך שלא היה בדבריהם שום דבר חגיגי, שום דבר מפתה, אלא פומפוזיות לצד יבשושיות, וכן דידקטיות, התקוטטות וחמירות סבר. פאנל החרצופים הזה הזכיר לי גם את חבורת השכנים המתלוננים במשטרה על הרעש האיום ב”תעלת בלאומליך”. אבל בחבורה בסרט היה לפחות משהו מעניין, זו סצינה עם ניצוץ של גאונות. הפאנל המשמים על הבמה, ובוודאי עוז ופרי, לא היו מצחיקים. הם אפילו לא יצרו סיטואציה חנוך לוינית, שכן אם כך היה היינו פוגשים בשיח שעשוי היה להיות מעצבן, אבל לפחות היה מבריק ומאתגר.

כל הדוברים ביקשו לדחוס בכוח את כל שהכינו או חשבו לומר, טעות שדוקטורנט צעיר עושה בפייפר הראשון שהוא מציג. אלו מהם שמגיעים מהאקדמיה נתנו – בעצם חוסר מעופם – שואו עצוב לרחובותיה הפנימיים, הצרים והמפוייחים. כל הדוברים – אנשים שקרובים מאוד אצל התיאטרון וקהלו – היו מנותקים מהקהל באופן מביך, הן באופן דיבורם והן בדיבורם הבלתי נלאה. האירוניה בלתי נמנעת: מומחי תיאטרון חסרי חוש לסיטואציה הבימתית שהם יוצרים. ואכן, ככל שהדיון הלך ו”התקדם”, כך החלו עוד ועוד אנשים לעזוב את האולם. חציו השני של הערב אכן החל מתארך יתר על המידה, ויבין, אחרי שעוד קודם לכן סימן לדוברים לקצר, ביקש מהם לסכם במשפט אחד קצר את מורשתו של לוין. היה ברור שהערב עומד להסתיים. אבל זה לא היה ברור ליושבים על הבמה לצידו של יבין. ירון פתח את משפטו הקצר ודיבר אותו במשך כ-12 דקות בערך, עם שלוש דוגמאות לגיבוי מסקנתו, וזאת לאחר שיבין ביקש ממנו לקצר. עוז פתח את משפטו הקצר בסדרת מאמרים מוסגרים ותנועות גוף מסורבלות שנמשכו כ-4 דקות ו-50 שניות בערך, וב-10 שניות שלאחר מכן ניפק לנו, סופסוף, את המשפט המיוחל (והמעניין). מולו, בצד של הקהל, אני הרגשתי הקלה כאילו השתחררו מגופי גזים עתיקים. כספי נתנה רק משפט אחד, יבשושי כמובן – אבל הוא היה משפט כל כך כל כך כל כך כ-ל-כ-ך קצר, עד שהוא נמשך בערך 7-8 דקות. תוך כדי נרשמו עוד ועוד גלי עזיבה, שככל הנראה לא הפריעו לדוברים. ואז, בעשרים לחצות, המלך פרי ה-I נתן את המשפט הקצר שלו – שבעיקרו היה שיר הלל למורשתו שלו, ולא למורשתו של לוין, וסיים אותו לאחר 25 דקות בערך (בפרפרזה על אחד המערכונים שהוצגו במהלך הערב רציתי לשאול: הרי אתה כבר קיים, אז למה להדגיש?). גופי נע על הכיסא באי נוחות ברורה. נדמה לי שמעולם לא הייתי קרוב כל כך ליציאה הפגנתית מהאולם.

הנחמה היחידה של החצי השני של הערב הייתה נוכחותו הלא-שגרתית, אולי אפילו האידיוסינקרטית, של ד”ר עמרי יבין. חיוכו סיפק גם עדות לכך שבכל זאת יש על הבמה גם שאר רוח – אפילו אם הוא בצד של זה ששואל שאלות, ואולי דווקא משום כך. אגב, יכול להיות שעמרי לוין, כלומר, עמרי יבין, מעולם לא היה קרוב יותר לעולמו הפנימי של חנוך לוין כמו בערב זה.

חציו הראשון של הערב – בלי פאנל הדוברים – ימשיך לרוץ, וכאמור, הוא מומלץ מאוד.

פוסט אורח של חברתנו שירלי קדר

פתאום יש שוב אינפלציה בביטויים כמו “שנאת חינם” ו”קבלת האחר”, יש המון “השתתפות בצער” וגינויים למיניהם וכמה שנאה זה רע ותכף יתחילו שוב עם “צו פיוס” ועם “זה הזמן להיות מאוחדים” ו”כולנו יהודים” ו”די לשנאת אחים”. אבל שנאה תמיד הייתה. כולנו שונאים מישהו ומשהו שונא אותנו, אחת על כמה במדינת “כור היתוך” כמו שלנו. ולמען הגילוי הנאות, אני מוכרחה לציין שגם אני שונאת.

אני שונאת את השופט שזיכה את האברך הדורס, ואת החרדים שמעדיפים לשרוף בית חולים מאשר להתמודד עם הרעות החולות של הקהילה שלהם. אני שונאת את הממשלה שלי ואת הדעות החשוכות שלה ואת החוקים המבישים שהיא מקדמת בקצב מלחיץ. אני שונאת את שר הפנים שלי, שביד אחת מתהדר בערכי משפחה ארכאיים וביד השנייה מסלק מבתיהם ילדים שגדלו כאן והתחנכו כאן על הערכים שהוא הנחיל, ילדים שאת אמותיהם הוא הביא לכאן על מנת שיטפלו בהורים שלנו וינקו את השירותים שלנו ויעשו את כל העבודות, שאולי “מאוד מכבדות את בעליהן”, אבל אף אחד לא רוצה לעשות בשכר המשולם עליהן, ועכשיו הוא מגרש אותן כמו פושעות רק על מנת ש”מישהו” יוכל לעשות קופה על נגלה חדשה של פועלים מיובאים ואישורי העבודה שלהם.

אני שונאת את הבהמה שצרח עלי בתור לבריכה כי הוא החליט שהוא נכנס לפני. אני שונאת את הבליינים הפרועים שעוצרים ברמזור מתחת לחדר השינה שלי ומרעידים אותו עם ווליום מטורף. אני שונאת את המוסיקה המגעילה שלהם. אני שונאת אנשים שמהדסים להם על שבילי האופניים וחוסמים אותם בלי בושה ואני שונאת נהגי אופניים שעוקפים אותי במדרכה במהירות האור וגורמים לי לדום לב כעניין שבשגרה. אני שונאת את כל ה”גלעד ארדניים” למיניהם שנכנסים לברים שבחיים לא היו מבלים בהם רק בכדי למצוא שם מעשנים ולהרוס להם את הבילוי ולבעלי הבר את הפרנסה.

 אני שונאת ניו איג’יים רוחניקים ושטחיים. אני שונאת מורעלי יוגה. אני שונאת  יוצאי פורום לנדמרק מיסיונריים וכל השלוחות השטניות של דת הסיינטולוגיה (אבל לא יכולה שלא להעריך את המוח שעומד מאחורי המיזם העסקי הזה). אני שונאת את מי שנדחף לפני בתור ואני שונאת שבשנות האלפיים מקרינים סידרת ריאליטי על קורס קצינים בצה”ל בטלוויזיה שלי. אני שונאת טוקבקיסטים מתלהמים. אני שונאת את מוסד הרבנות. אני שונאת אנשים וגופים ציבוריים שעושים שימוש ב”רגשות שלהם” על מנת לדכא ציבורים שלמים. אני שונאת את “האנטומיה של גריי” ועוד יותר שונאת את “בנות גילמור”. אני שונאת נשים שמצהירות על עצמן שהן “לא פמיניסטיות” ואת מי שחושב ש”קצב כבר סבל מספיק”. אני שונאת את ירושלים ושונאת ירושלמים שמחזיקים באיזו פטריוטיות אליטיסטית לעיר שלהם אבל מעדיפים לחיות בתל אביב ולהשמיץ אותה. אני שונאת את מי שחי ונהנה מהחופש והפתיחות של תל אביב (ושל מה שהיא מקרינה ומאפשרת לשאר הארץ), אבל יוצא נגדה.

 ואני יכולה להמשיך עוד ועוד ואני מתנצלת אם הזנחתי מישהו או משהו ולא נתתי לו את הכבוד הראוי .

 נו, אז אני שונאת, אז? מישהו מרגיש מאוים? חושש? פחות בטוח ללכת ברחוב בגללי?

השנאה שלי, יוקדת ככל שתהיה, לא הזיקה ולא תזיק לאף אחד. היא לא הפילה שערה משערות ראשו של אף אחד (אם לא לוקחים בחשבון את השערות שלי כמובן).

רצח כמו הרצח שהתרחש במועדון הנוער הגאה הוא לא סתם תולדה של “שנאת חינם” חסרת פנים וחסרת מקורות. הוא תולדה של חברה שהאלימות הפכה להיות הנשק הלגיטימי ביותר לפתירת סכסוך, כל סכסוך.

הוא תולדה של חברה שבחרה לממשלה שלה נציגים גזעניים ופאשיסטיים, חברה שלבה גס בפגיעה בזכויות אנוש בסיסיות וערך קדושת החיים פשט בה את הרגל. חברה שמוות של ילדים לא משנה לה כהוא זה כל עוד הם ילדים מהצד השני של המתרס.

הילדים שנרצחו אתמול, גם הם בצד השני של המתרס של מישהו. מישהו שהרגשות שלו כנראה מאוד נפגעו מהנטיות המיניות שלהם, או מעצם האפשרות שלהם לתהות בפתיחות ובבטחון על הנטיות שלהם, לגבש אותן, להביט עליהן, לשאול עליהן. מישהו שחרה לו מאוד שיש מקום במדינה ההומופובית הזאת שבו הילדים האלה יכולים להרגיש נורמטיביים ולהרים את הראש. חרה לו כל כך שהוא החליט להוריד להם אותו. עם רובה אוטומטי.

הרצח הזה הוא רצח פוליטי שמכוון בראש ובראשונה לקהילה ההומו לסבית, אבל לא רק.

העובדה היא שהרוצח בחר מאוד בקפידה את זירת הפשע שלו, מרכז צנוע במרכזו של בניין מגורים בלב העיר. אותה עיר שהפכה בשנים האחרונות לשעיר לעזאזל של המדינה.

העיר שכולם מסביב אוהבים לשנוא ואף אחד לא מרגיש צורך להצדיק את זה, כי תל אביב הפכה להיות “האחר האולטימטיבי”. הרצח אתמול כוון לא רק לקהילה, הרצח כוון לכל מה שתל אביבי, ולכל מה שתל אביב מאפשרת, מקבלת ומטפחת. זה היה רצח שכוון לליברליות, לנאורות ולסובלנות, לאי של נורמליזציה חילונית. במובן הזה (ובמובן הזה בלבד), זהות הרוצח איננה רלוונטית. רלוונטית יותר היא זהות אלו שבאופן עקבי וחסר מעצורים מטיפים ומטפחים תרבות של צרות מוחין, גזענות, אלימות ובדלנות, ורלוונטית זהות אלו שמאפשרים להם להמשיך בכך באין מפריע.

לא יעזור לעצום את העיניים ולמלמל “רצח זה דבר נורא”. אם נמשיך לעצום את העיניים זה לא ייעלם. הגיע הזמן לפקוח את העיניים ולהתייצב מאחורי הערכים שהפקרנו ומול מי שרוצה לכפות עלינו בכוח את הזהות שלו ולעצב אותנו בצלמו המכוער. הגיע הזמן להציב חזית של אלטרנטיבה שפויה, הומאנית  שלא מתקפלת למול דמגוגיה זולה, שיודעת על מה היא מגינה, שנלחמת על הזהות שלנו בעיני עצמנו, בעיני הילדים שלנו ובעיני העולם. שלא מתביישת להישיר מבט ולומר “זה אנחנו ואנחנו לא הולכים לשום מקום”. חזית גאה.

יש משהו עצוב במותם של רוק סטארז. אבל יש גם משהו נכון בכך שרוק סטארז ומפורסמים אחרים מתים צעירים: במובן מסוים הם מגלמים, בחייהם ובמותם, את הרעיון של “להישאר צעיר לנצח”, ולכן מותם – גם אם בסופו של דבר הם נאבקים לשרוד – מגשים את הרעיון הזה. זה לא אומר, כמובן, שמותם אינו טרגי. ישנם מקרים רבים שהסטארים, המפורסמים וכו’ אמנם מתים צעירים – או צעירים יחסית – אבל בכל זאת מאוחר מדי; כלומר, אחרי שהם התבזו – מבחינה זו או אחרת (מוזיקה גרועה אצל מוזיקאים וסרטים בעייתים במקרה של שחקני קולנוע). הזן הכי ידוע של סטארים הוא זה של המפורסמים ה”גדולים מהחיים”, שכמעט נאבקים על מנת לקמול ולכל הפחות מבקשים להתקיים לעד כאידיאה (הרבה לפני שהיה מפורסם או מצליח, עוד כששמו היה פארוק בולסרה, נהג פרדי מרקיורי להכריז בפני מכריו: I’m not going to be a star, I’m going to be a legend); אלה שלא רק שהמוות הפיסי אינו המוות של הפרסונה שלהם, אלא שמותם הפיזי מסמן את תחילתה של שגרת קיומם כמתים-חיים. בהקשר זה הם מהווים תחרות הולמת לעתיד, גם אם הם מפסידים בסופו של דבר; ובמקרים רבים הם מקדימים את זמנם, כלומר את העתיד. מייקל ג’קסון הוא אחד כזה (בזמן הווה, הווה להרבה זמן, כזה שמעכב את העתיד).

ואף על פי כן, המוות של מייקל ג’קסון הפחיד אותי, כל שכן כשהוא הגיע בצמוד למוות של פארה פוסט (שחייה היו הווה מתמשך של שנות ה-70 המאוחרות): אם הם מתים, אז עובדת מותי שלי בטוחה אף היא, ויותר מתמיד. ברור שהמוות הוא אופציה שתמיד נמצאת לידינו, ממש לידינו – והרבה יותר קרוב ממה שאנחנו מדמיינים. לפעמים המוות הוא אפילו אופציה מרגיעה וגם מפתה, שכן, בכל זאת, ככל הנראה מדובר על מנוחת עולמים, ביטוי שנשמע כמו שנת צהרים נצחית. אבל כשמפורסמים מהסוג של “פוראבר יאנג” מתים זה הופך את הכל ליותר מדי סופי, סופי שהוא סופי מוחלט בהחלט, וכבר אין ברירה: לא רק שזה יקרה – זה יקרה על בטוח. ולא שזו הבנה חדשה עבורי, אבל עכשיו, לפחות לזמן מה, עד המוות הבא, אני מבין את זה יותר. שכחושבים על זה מהזוית של השלד והעצמות, אז החיים הם בסך הכל החלק הקטן, והמוות הוא החלק הגדול. מה זה כבר 75 שנה של תוחלת חיים ממוצעת (פחות או יותר) לעומת הנצח?

כל זה לא עושה לי שום חשק לסדר את התמונות באלבום, ואפילו לא בפיקאסה. לְמה? למי? אבל אני אעשה את זה בכל מקרה. וסידור התמונות כמובן דחוף לי יותר מתיוק דפי החשבון מהבנק, קבלות הביטוח הלאומי וכל מיני כאלה. אמנם הניירת הזו מתעדת אותנו לא פחות מהתמונות, ואולי אף יותר, אבל בניגוד לתמונות הניירת הזו כמעט שלא עוסקת באיך אנחנו נראים. איזה תמונה לשמור ואיזה למחוק (או לקרוע ולזרוק). היא כמעט שלא מדברת עם הדימוי העצמי שלנו, שאנחנו נמצאים איתו בדיאלוג מתמשך (ובעצם אולי אנחנו מנהלים איתו משא ומתן).

הסיפור של מייקל ג’קסון הזכיר לי סרטון ישן, בשחור-לבן, שראיתי לפני מספר שנים באחד ממקבצי האנימציה בסינמטק תל אביב. שני הגיבורים של הסרטון אינם מה שנדמה שהנם: הם חוזרים הביתה מארוחה עם חברים ומתחילים להתארגן לקראת שנת הלילה. תחילה הכל נראה נורמלי; הם מורידים מעיל, תכשיטים, בגדים, אבל אז הם מורידים גם פאה, שפם ועוד, ולבסוף הם מסירים את “חליפת גופם” – פותחים את הריצ’רץ’, מורידים את גופם, תולים “אותו” על הקולב, ונשארים כשהם שלד בלבד. מתישהו במהלך ההתפשטות הם מורידים את עיניהם וכו’, ולבסוף הם הם הולכים לישון בארון קבורה כגוש עצמות. מתים חיים.

הדימוי בסרטון לא מאוד רחוק ממה שקרה למייקל ג’קסון: הוא לא היה מה שנראה שהוא. גופו היה למעשה שלד מכוסה בגדים, פניו המשופצים, או מה שנשאר מהם, היו מאופרים תמידית, והכי לא נעים לחשוב שלמעשה הוא היה כמעט קרח לחלוטין. בלתי נתפס. מייקל ג’קסון הצעיר הנצחי, פיטר פן, הסתובב בעולם עם פאה ומתחתיה קרחת. מפחיד אותי לחשוב עליו כך, וזה נוסף על כך שפאה היא תמיד דבר מפחיד.

אבל מייקל ג’קסון, כמו המתים החיים בסרטון האנימציה, יכנס לשגרת מותו ויחיה-ימות אותה לעוד הרבה שנים. אמנם חייו כאידיאה מוצהרת מתחילים רק עכשיו, אבל כמו הדמויות בסרט, בעצם הוא מת מזמן: הוא נשם, ליבו פעם, אבל בפועל הוא חי כמו אותה דמות בסרטים המצוירים שממשיכה ללכת באוויר מעל התהום. ועכשיו הוא נפל לתהום – וזאת, יתכן מאוד, אפילו מבלי שהספיק להסתכל למטה ולהבין שהוא באוויר. ג’קסון, כמו אריאל שרון – אך בווריאציה הרבה יותר צבעונית – לא היה אתנו בשנות חייו האחרונות בשום מובן נורמלי של “להיות”. ולכן המוות של מייקל ג’קסון לא כל כך עצוב כפי שהוא נתפס בהתחלה, שכן זהו כמעט מוות פורמלי. המלודרמה סביב מותו היא תוצר של הפער בין הדימוי הנערי למוות (פיטר-פן לא אמור היה למות, ובטח לא מדום לב) ושל הצורך של ההמון בקתרזיס קולקטיבי. העצב האמיתי הוא על כך שגם אנחנו נמות בסוף (ושוב, המוות עשוי לספק נחמה, אבל לרוב זו נחמה כל עוד היא אפשרות ולא עובדה מוגמרת).

מעבר לסיפור של מייקל ג’קסון, סרטון האנימציה הזה הוא טייק מעניין על התחפושות שאנו עוטים על עצמנו, לרבות אלה שאנו לא מודעים להן. למשל, לפני מספר ימים הסתובבתי באבן גבירול, ובשלב כלשהו שמתי לב שבחור צעיר מסמן לבחורה צעירה שאיתו להסתכל עלי. מסתבר שיש לי קהל, והוא נראה אוהד. הם ישבו ושתו קפה, והם קלטו שראיתי אותם. זה היה מהיר מאוד, עניין של הרף עין, אבל זה הספיק על מנת להפוך את ההתנהגות שלי ללא טבעית, ולו במובן זה שעצם הניסיון להתנהג בטבעיות סתר את עצמו ובהגדרה יצר מצב שכבר לא התנהגתי בטבעיות. אם הייתה שם התנהגות טבעית כלשהי, אז היא הייתה מסדר-שני בלבד – תגובתי הטבעית לנסות להתנהג בטבעיות.

באותה שניה הרגשתי שאני מזדקף בתוך עצמי (אחר כך הבנתי שאפילו בשיעורי יוגה אני לא מצליח להזדקף מבפנים באופן שכזה. אני פשוט צריך קהל, ועדיף שהקהל יהיה בעדי). באותו הרף עין בו מבטי נפגש במבטם של הבחור והבחורה, אפילו העובדה שזמזתי לעצמי שיר בתנועות שפתיים גלובליות נראתה לי לפתע לא טבעית, משהו שכעת צריך לגרום לו להיות רגיל, ולכל הפחות לגרום לו להיראות רגיל. מבטם הפך אותי למעין אובייקט, שחקן בתפקיד. כאילו כל התנהגות היא סוג של תחפושת, ולפחות של טקטיקה. כאילו שההתנהגות ה”רגילה” שלנו היא מעין קונכיה וכל מה שהרפלקסיביות מסוגלת לעשות הוא לגרום לנו להתבצר בקונכיה הזו או להמיר אותה בקונכיה אחרת.

מה נמצא מתחת לתחפושת? האם בכלל נמצא שם משהו?

המחוקק הישראלי, כמו גם בתי המשפט וארגוני זכויות אדם (ושדולת הנשים בראשם), עשו כברת דרך מרשימה בחמש עשרה השנים האחרונות בתחום פיתוח התחום המשפטי של ייצוג הולם. המושג “ייצוג הולם” נולד מתוך הכרה שכללי איסור אפליה לא מספיקים כדי למנוע אפליה נגד מי שלא מזהים את כישוריו או את יכולתיה. סטריאוטיפים המוצמדים לנשים, לערבים, לאנשים עם מוגבלויות ולקבוצות נוספות פשוט מונעים את כניסתם לעמדות משפיעות, ולא יעזור כמה הם משכילים ומוכשרים. בשורה של דברי חקיקה, קבעה כנסת ישראל כי במינויים בשירות הציבורי, במקרה שמגיעים לקו הסיום של המינוי מועמדים בעלי כישורים דומים, יש להעדיף את זה שהוא מהקבוצה הלא מיוצגת, עד להשגת ייצוג הולם. בית המשפט העליון סיפק רוח גבית לחקיקה זו. בשורה של עתירות כנגד מינויים חוזרים ונשנים שבהם הממנים פשוט התעלמו משיקול הייצוג ההולם פיתח בית המשפט פרשנות רחבה ומעמיקה למוסד המשפטי של “ייצוג הולם”. בדרך כלל, אגב, הנימוק של משרדי הממשלה ובכירי השירות הציבורי המשיבים לעתירות הוא משהו כמו “כן, שוויון זה חשוב מאוד, אבל לא הפעם. הפעם התפקיד חשוב ומסובך מדי, וצריך למנות אליו מישהו שאפשר לסמוך עליו” (היינו גבר יהודי). כמאמר השיר: “רק הפעם, הפעם ודי”. 

במאמר שהתפרסם בימים אלה, אני טוענת שאין הרבה טעם בפיתוח הדוקטרינות המשפטיות המצויינות בתחום הזה, כיוון שהבעיה לא נמצאת שם: הבעיה היא שכמעט אין הליכי מינוי בשירות הציבורי שהם נקיים משיקולים זרים, ענייניים, ומבוססים על כישורים ולא על קשרים. לכן, אנחנו אף פעם לא מגיעים למצב המקדמי שנדרש בשביל להפעיל את נורמת הייצוג ההולם - מצב שבו מתקיימת בכל הליך מינוי בחינה מושכלת ועניינית של כישורי המועמדים והמועמדות והשוואה ביניהם. כל הדיונים המעמיקים והמלומדים על טיבה של נורמת הייצוג ההולם, היקפה, משקלה החוקתי וכו’, הם לפיכך טעות אופטית המסיטה את הדיון מצוואר הבקבוק החוסם השגת ייצוג הולם: המינויים הלא ענייניים.

טענה חשובה נוספת של המאמר היא כי מינוי מקורבים פוגע בחברי הקבוצות הלא מיוצגות פעמיים: פעם אחת בשל פגיעתו העקרונית בעקרון השוויון, ופעם שנייה בשל כך שבדרך כלל המקורבים הם שוב מהקבוצה החזקה. מכאן נובע כי ארגוני זכויות אדם שמעוניינים לקדם ייצוג הולם לא צריכים להמתין למקרה שבו לא נבחר המועמד “שלהם” מבין המועמדים. כדי להתקיף את המינוי מספיק להראות כי המינוי נעשה באופן לא ענייני, ומכאן שלא היתה למועמדים אחרים, ובמיוחד למועמדים מקבוצות לא מיוצגות, הזדמנות הוגנת להתחרות. גירסה קצרה של הטיעון הזה אפשר למצוא כאן, בטור שכתבתי בזמנו ל-Ynet.

המאמר מתאר כיצד דעך מוסד המכרז כדרך המלך למינויים בשירות הציבורי, ועברנו למצב של “כרוניקה של מינוי ידוע מראש”. בסופו מוצעים שיעורי בית מוסדיים לגופים שונים שיש להם יכולת לשנות את המצב, כמו נציבות שירות המדינה, חברי הכנסת, וארגוני זכויות אדם.

“It never happened, and what’s more [she] deserved it.”

פרק ראשון ובו יסופר:
לפני מספר ימים שי גולדן כתב בהארץ ביקורת על הסקסיזם של התוכנית “הרווק”, אותה תכנית ריאליטי דוחה שבה גבר אחד אמור לבחור בחורה אחת מתוך 20 מתמודדות, וסיכם באמירה שזו התוכנית “המבזה ביותר נשים כרגע על המסך”. אבל באותה נשימה הוא כתב ש-20 מתוך 25 המתמודדות אותן מכנה הרווק יפיפיות הן “כונפות גמורות”. נדמה לי שזה נותן לנו מדד מסוים לגבי המבקר הכי מבזה נשים כרגע בעיתון הארץ. מעניין האם שי גולדן שמע על אלה ששונאים גזענים וכושים.

פרק שני ובו יסופר:
שלשום ישבתי בבית הקפה הקבוע שלי. לידי עמדה בחורה (נדמה לי שהיא היתה עומדת בסטנדרטים של שי גולדן) ודפדפה בעיתון שהיה מונח על אחד השולחנות. לאחר זמן מה התיישב ליד השולחן גבר שכנראה ישב בו עוד לפני כן. הבחורה אמרה לו שהיא רק מסיימת לקרוא על המזל שלה בטור האסטרולוגיה.
“את מאמינה בזה?” שאל הגבר. “לא, אבל נחמד לי לקרוא את זה,” ענתה. “את צריכה טיפול,” הוא ירה. היא לא התרגשה והשיבה, “נראה לי שקריאת התחזית השבועית תצא לי זולה יותר מפסיכולוג.” “איזה מזל את?” שאל. “סרטן,” היא ענתה. “התנהגות כזאת… זה לא מתאים למזל סרטן,” חתם הגבר את הדיבור ברצינות גמורה. ואידך זיל גמור.

פרק שלישי ובו יסופר (יסופר):
“אין לי טיפת דבר נגד הומואים, אבל יש לי דבר כבד נגד הומואיות…”
(מנחם בן, “האח הגדול”).

“אין לי שום דבר אישי נגד הומואים, אבל יש לי דבר אישי נגד המצעד בירושלים. אני כיהודיה חילונית… מאמינה בלב שלם כי ירושלים היא עיר קדושה וככזו עלינו לשמור על קדושתה ולא לאפשר לגברים שבוחרים להיות הומואים… לחלל את קדושתה של ירושלים על ידי מצעד…”
(מיכל, טוקבקיסטית).

הפנייתו של היחס האישי מהפרטי והקונקרטי לעברו של המופשט והאידיאי חושפת את מופרכותן של טענות הדוברים. זה כמו להגיד, אין לי שום יחס אישי לדגל ישראל, לא אכפת לי שיקפצו עליו עם נעלי המצעדים של ההומואים, נעלים של כונפות וימירו אותו בסמל של מזל סרטן – אבל הרעיון של הדגל, הו הרעיון, הרעיון הוא דבר קדוש, ואליו – כרעיון – אני מרגיש תחושה עמוקה ביותר ומאוד מאוד אישית.
ובאמת, אין לי שום דבר אישי נגד מנחם בן, רק נגד האידיאה המכונה ‘מנחם בן’ ונגד ההנהון התמידי והבלתי נשלט שלה (מבחינה רעיונית-מושגית, כמובן). גם אין לי שום דבר אישי נגד הטוקבקיסטית מיכל – וכי איך יהיה לי, שהרי איני מכיר אותה. אבל נדמה לי שכדאי לה לקחת קורס בסיסי בלוגיקה – קצת תחשיב הפסוקים, קצת תחשיב הפרדיקטים, קצת על מבנה של פסוק כשהוא מנותק מהקשרו הקונקרטי; זה יעשה לה רק טוב.

אגב, לא ברור שלמנחם בן יש באמת בעיית הגיון או איגיון. המקרה שלו, כך נדמה, הוא פשוט סימפטום של אדם הסובל מהדחקת יתר של תשוקתו להיות מנחם בת.

במסגרת התגובות על נאום הכניסה לתפקיד של שר החוץ החדש, רציתי להתייחס לקטע בנאום שלא זכה לתשומת לב: השר הכריז חגיגית כי הישיבות החשובות אצלו יתקיימו בשבע וחצי בבוקר או בעשר בלילה.

אין ספק שהאפקט המרכזי של הקטע הזה בנאום הוא כוחנות לשמה. שידעו מי הבוס, ומה זה לעבוד במשרד החוץ. שידעו גם שאין להם חיים, שהם לא מורשים להיות “אישיות עגולה” ורב מימדית.

השאלה הנשאלת היא מי ישלח את הילדים של עובדות משרד החוץ ועובדיו לבית הספר או לגן? ומי ישכיב אותם לישון? מי יעשה “בית בישראל” כמו שהשר כל כך אוהב (ושם מפלגתו מעיד על כך)?  נסו לדמיין את העובד הזה. האם אפשר לדמיין אותו כעובדת?

זה פשוט: או שהוא לא הורה (עוד לא, כלל לא, או כבר לא), או שהוא הורה שאינו לוקח חלק בגידול ילדיו, ומשאיר את המשימה לעזר(ה) שכנגדו.  התשובה היחידה האפשרית היא שזה עובד שיש לו מישהי שעליה הוא יכול לומר “אשתי”. כמאמר הפתגם – We all need a wife. אמנם מדיניות השר משפיעה על כל ההורים המעורבים יומיומית בטיפול בילדיהם, אבל העובדה העצובה היא שנשים הן עדיין ההורה העיקרי ברוב רובן של המשפחות בישראל. בכל אופן, אימהות ואבות שמתפקדים כהורים כחלק מרכזי מזמנם וזהותם לא יכולים להיות עובדים במשרד החוץ.

ברור שמשרד החוץ, כמו תפקידים בכירים אחרים, דורש לעתים להישאר עד שעות מאוחרות, או להגיע מוקדם בבוקר. הבעיה היא שבמקומות העבודה בישראל ובמערב בכלל, השעות המוקדמות והמאוחרות הפכו לתכלית כשלעצמה, סמל למחוייבות לארגון, למסירות לעבודה מעל הכל. וזה קורה במסגרת ההדחקה הכללית של השאלה איפה נכנסת המשפחה לתמונה, וההתייחסות לילדים בתור הובי פרטי, שמי שמעוניין לשחק בו, שיעשה זאת על אחריותו ולבדו, ושיתכבד וישלם את המחירים. ילדים טובים לא רק בשביל ההורים שלהם, אלא בשביל החברה בכלל. בישראל לא צריך להסביר זאת יותר מדי. אנחנו כולנו תסביך דמוגרפי מהלך. ולמרות זאת, שוק העבודה מתנהג כאילו ילדים זה לא עניין חברתי, אלא עניין פרטי.  

אין לי עניין לכתוב עכשיו מסה על שוויון הזדמנויות בעבודה, אבל בעידן שבו יש אינספור הצהרות של הממשלה והכנסת על המחוייבות לשוויון מגדרי ולקידום נשים, לא ברור לי מי האם שתוכל לשמור על משרתה במשרד החוץ, או האב שיוכל לעשות זאת בלי להטיל את כל נטל ההורות על אישתו. ישראל גם התחייבה, אגב, לשלב נשים בתהליכים מדיניים ובניהול סכסוכים ומדיניות חוץ. הנהגת ישיבות בקצוות של היום זו לא ממש התחלה המבשרת על כוונה לכבד את החוק בתחום זה. 

בקיצור — אי אפשר להיות הורה ועובד משרד החוץ, לפי התמונה המצטיירת מנאום השר הנכנס.

עוד מחשבה: דמותו של עובד משרד החוץ לפי שר החוץ מקבילה לדמותה של ישראל לפי תפיסתו. בשני המקרים מדובר בישות שאינה קשורה לאחרים, אינה מכירה ביחסי ההדדיות שבינה לבין הסביבה, בצורך לתת ולא רק לקחת, בעובדה שאף אדם, וגם אף מדינה, אינם אי בודד.

בעקבות בקשות שונות להעלות לבלוג חומרים של דוד אבידן, ומשום שלא יתכן שהטקסט הזה לא יהיה זמין אונליין, וגם בגלל שחיפשתי הצדקה מספקת וסופסוף מצאתי, הנה “נאום בחירות לנשיאות ארצות הברית של סִינמֶריקה” של אבידן. “שיר” לקראת הבחירות.
מומלץ לא לוותר (לא שאני מבין איך אפשר) ולקרוא עד הסוף.
הוספתי כתיב מלא. חיבורי המלים וצירופי המילים הן תחבולה אבידנית טיפוסית המופיעה במקור.

אזהרה: לא מומלץ לקריאה על הבוקר.

נאום בחירות לנשיאות ארצות הברית של סִינמֶריקה (דוד אבידן)

עכשיו שמע אני מדבר אליך בקסמי אורז בצמר פלדה במיקרופונים יפאניים
יש לי כל הסיבות להאמין שתצביע בעדי בבחירות הבאות מרצונך הטוב
הכושר הרתורי שלי הוא רק חלק מתושיית ההצבעה הבלתי מרוסנת שלך
אתה תפגין אותה הפעם למעני ורק למעני משום שאתה מאמין בי
אני מצדי מאמין באמונתך ומדבר אליך כמו גבר אל גבר
כמו גבר אל אשה כמו כלב אל כלב כמו כלב אל כלבה נובח אליך
צווח אליך בצמר פלדה בשדות האורז בתחנות הדלק
את הנאום הזה לשם שינוי כתבתי בעצמי

שים שים לב איך אני מרקיד את השורות המופלאות האלה ישר אל איברי השמיעה הבעיתיים שלך
אל איברי השמיעה הנטושים שלך אני מרקיד מזון טרי בריא קולח
איברי השמיעה שלך ומרכזי המוח שלי וטכניקת הדיבור והמקצב וקיטוע השורות

אני לוגם את תשומת לבך המתפתחת בקשיות צבעוניות מזויות עיניך
מאמין בעצמי ומפקפק בך ומפקפק בפקפוקי בך באמונה רבה
מה שאני עושה פה זה לכאורה שירה ולמעשה נאום בחירות
אתה תבחר בי משום שאני מודה בפשע ומשום שאתה שותף לו
את הבית הזה לשם שינוי כתב לי היו”ר בנוצת אוז מעומלנת

בנמל התעופה פקין ובנמל התעופה קנדי ובנמל התעופה לוד אתה מחכה לי
אתה מצלם אותי ומקליט אותי ומצלם את עצמך מצלם ומקליט אותי אתה התקשורת
אתה עיתונאי דייל חוקר חרקים מבקר ספרות טכנאי רנטגן קצין מכס
לא עשו אותך באצבע ולא שמו עליך זין ואתה מייצר נשק
אני איש המכירות שלך אשת חיל עקרת הבית האגודה לשחרור האשה והגבר
שים משהו על האש גרד לי בגב קשה לי לדבר אליך על קיבה ריקה
אני מתעב מזון ואתה מלא מזון אז אני משדר אליך בתדר מזון
כלב אל כלב חזיר אל חזיר סיני אל סיני הודי אל הודי כיב אל כיב

יש לי משהו לומר לך ולאחרים שאני דוחה ודוחה עשרים שנה ויותר
חכה לי מעבר לרחוב עם סכין קופצת רובה צלפים אקדח ברישיון
את הנאום הזה לשם שינוי אני גועה אליך בחדווה לא נורמלית

אז זהו בינתיים הבנת אותי ואם לא הבנת אני משתין עליך
אני חוזר כרגיל אל המילים הפחות מובנות וגם משם עוד תשמע ממני
תשמע עלי במרכזי המוח התתמפותחים שלך ובקצות אצבעותיך העלקופיות
בקצות אצבעותיך התתבוניות תתרגל לינץ’ גלובלי שייהפך לחלומך הבלתי מוגשם
ממרחקביטחון ששום טילים ביניבשתיים לא ייחצו אותו עד הודעה חדשה ועדבכלל
מנקודת ראות שמחוץ לחוג ראייתך ומנקודת השְמעה שמעבר לתקן שמיעתך
מחוץ למערכת העצבים ההתחלתית שלך ומעל ומעבר לחוקת ריקמותיך ולמידרג רטטיך
מערכת החובות הזכויות החוזים הריגשיים תולדות התרבות חוקת המטבח
אני מקרצף בצמרפלדה דק וזריז את שכבות השומן העיקשות סביב מוחך הטיוטתי

אני מנקז אותך מתכנת אותך מוח פתוח לדורות הבאים לנאומים הבאים לנשיאים הבאים
ואתה תצביע בעדי עוד לפני שתצא לגמלאות בקללה ובזמר
באלבומי המשפחה העגומים שלך אני מיוצג בשקופית נגטיב מתוחכמת
אתה תפרוש ממשרתך מחיי מינך משרותך הצבאי
אתה תדפדף ותדפדף ותתלבט איך לא הצלחת
איך לעזאזל לא הצלחת להיפטר ממני כשהיית צעיר וחזק ובעניינים

זה סוף הנאום ולשם שינוי שום אדם
לא כתב אותו ולא נאם אותו ולא שמע אותו
לכן הדברים ישארו בינינו עד סוף המאה
הבית הלבן הבית הצהוב מדינת היהודים
על כל אלה ויתרתי מראש עוד כשהייתי ילד
את ההערה הזאת לשם שינוי הערתי ברצינות

ועכשיו אם יש לך רגע פנאי שים לב לרגע
איך אני זז מכאן במהירות העולה
על מהירות הקול והאור וגלי המוח
בלי לחץ המים בלי לחץ השמן קבוצות הלחץ
והאורז הבוכה ושדות הנפט והכורים האטומיים
ובסיסי השיגור משושי הקלט שלוחות הפלט
מעל ומעבר לכל התחזיות הבנקאיות
וקני המידה הספרותיים המדיניים האסטרטגיים
וחברות הביטוח ומוסד המשפחה והאוולוציה
וגם שים לב איך בכל מקום ובכל זמן
אני נשאר צבא ומינהל והנהלת חשבונות
ומאפיה ואינטרסים ועין פקוחה ואוזן שומעת
בצמר פלדה במיקרופונים יפאניים בקסמי האורז

במסגרת המצב הדפוק ותהליך ההשלמה עם ההבנה שממוצע מנת המשכל, הרגיל והרגשי, של בני ישראל נמצא בירידה תלולה מזו של הרי האררט, הופיעה לה נחמה, קטנה, בלתי צפויה. גילינו שבאדנית שבחלון חדר השינה שלנו, ליד הפטרוזיליה ועל שרידיה של הכוסברה, התמקמו להם יונה (חומה, לא לבנה) הדוגרת על שתי ביצים וגם יון שמביא במקורו כל מיני דברים לקן.

בעקבות המלחמה שלוחת הרסן שמדינת ישראל מנהלת בעזה, ככה בקטנה לפני הבחירות, חשבתי לי היום מחשבה לא נחמדה, לא סימפטית. חשבתי על “הלבן בעיניים” שעליו מדבר מדי פעם גנרל אחד בדימוס, שמסתבר שאינו בדימוס.

תחילה עלה בדעתי שיש כאן עניין אירוטי, וליתר דיוק, הומו אירוטי. אבל אז הבנתי שאותו גנרל-עד ואירוטיקה זה לא בסיס לטיעון חזק. אולי טיעון מעניין, אבל לא חזק, ובטח לא טיעון תקף. אמנם אירוטיקה מצויה ביחסים אינטימיים עם מיניות. ובכל זאת, אצל הגנרל “שלנו” – חרף הנטיות הנפוליאוניות – מיניות זה דבר מודחק וסמוי, כמו החלק הפנימי של העין (לא זה של גלגל העין, אלא זה שמסתכל פנימה באינטרוספקציה). ואז הבנתי: ה”לבן בעיניים” עליו מדבר אותו גנרל מבטא חוויה פורנוגרפית. ופורנוגרפיה, כידוע, נעה על ציר של אלימות. אחרי שהבנתי שמדובר כאן בפורנוגרפיה, החלה לנקר במוחי שאלה, שאלה שאני חייב לשאול.

רציתי לשאול, האם יכול להיות ש”הלבן בעיניים” עליו מדבר הגנרל המתוחכם הוא בעצם “לבן על העיניים”, משהו שהגנרל השפריץ עליהן (כמו, למשל, שיוצקים עופרת)?

זו שאלה בעלת חשיבות רבה לדעתי, שכן התשובה עליה עשויה לספק מידע משמעותי על היכולת של אותו גנרל לדעת מתי ואיך לגמור.

– מדוע פרצה המלחמה, לדעתך, מדוע?
– בגלל געגוע, הייתי אומר, בגלל געגוע.
– בגלל געגוע? רעיון מעניין. געגוע למה?
– געגוע למלחמה, הייתי אומר, געגוע למלחמה.

(דוד אבידן, מתוך “שלוש נעימות-ביניים פדאגוגיות”. שירי מלחמה ומחאה)

תצפית גאולוקאלית
מצבה הביטחוני של ישראל
מזכיר יותר מכל ישיבה בבית-שימוש בלתי-נעול
עם יד לוחצת על הדלת מבפנים

(דוד אבידן, מתוך המחזור “נסיעה בעיר”. תישדורות מלוויין-ריגול – שירים, תשדורות, מיסמכים)

דברים שאמרתי בפאנל לכבוד צאת הספר “העצמה במשפט”, כרך מפואר של מאמרים בעריכת פרופ’ מימי אייזנדטשט ופרופ’ גיא מונדלק, בהוצאת רמות (סדרת “משפט חברה ותרבות“) שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב. הפאנל התארך, וכיוון שתורי הגיע בשעה מאוחרת, קיצרתי את הפרזנטציה שלי. זו ההזדמנות להביא את הדברים במלואם.

***

אני רוצה להקדיש את דבריי למתח שעולה ממושג ההעצמה ולמורכבות שמושג זה מאפשר (ודורש), ולאחר ההבחנה התיאורטית, ליישם אותה על שתי סוגיות משפטיות.

בעיניי, עצם היוזמה של הספר הזה, האפשרות לארגן קובץ כה מרשים של מאמרים סביב המושג העצמה, מבטא את הצומת המושגי שבה אנחנו נמצאים, בתור אנשים שחושבים על המשפט ועושים משפט, כבר כמה עשורים: אני מתכוונת למתח בין התפיסה שהיא תוצר של הנאורות, של המשפט כמבטיח הגנה על הפרטים, כמקנה להם כוחות פוזיטיביים לנהל את חייהם כרצונם, להגשים את עצמם, כמו הכוח להתקשר בחוזים או להתחתן, או חירות העיסוק או המצפון, וגם הגנות מפני פגיעה, כמו שעושה המשפט הפלילי או דיני הנזיקין – לבין התפיסה של המשפט ככלי אלים ודכאני, ואלים ודכאני בצורה מסוכנת במיוחד, כיוון שהוא קונה לעצמו לגיטימציה, אחיזה בדמיוננו, בדיוק בגלל ההצלחה של הגישה הראשונה לשווק את המסר שלה. כלומר, מפי הגישות הביקורתיות למשפט, הטענה תהיה שאנחנו לא מרגישים כיצד כל הסדרה שהיא לכאורה בעלת כוח משחרר, גם פועלת כמנרמלת. הכוח להתקשר בחוזה גם מייצר תמונה שלנו כיצורים אוטונומיים ורציונליים, והכוח להפר חוזה ולשלם על כך פיצויים הופך אותנו לתועלתניים בחישובי העלות והתועלת שלנו. זה מה שהוא מצפה מאיתנו להיות. כך גם הכוח המעצים להתחתן, שהופך טווח שלם של בחירות חיים אחרות לבלתי נראות, בלתי לגיטימיות, ובלתי מתוגמלות בהון חברתי ובהון ממש.
אנחנו יודעים היום שלמשפט יש אפקט מנרמל. חקיקת חוק כמו חוק הסכמים לנשיאת עוברים (הידוע יותר בשם חוק הפונדקאות) משדרת מסר שלפיו זוהי אופציית חיים לגיטימית, זהו חוזה שלא רק שניתן להעלות אותו על הדעת בתור אחת האופציות להפוך להורים, אלא שזה אף משהו שהמדינה תתן לו גיבוי, אכיפה וסיוע אם הוא ייעשה על פי המרשם שהחוק קובע ומספק.

מושג ההעצמה נכנס כאן. הוא מבטא את המתח שאני מדברת עליו. במונחים של תיאוריה פוליטית ליברלית, העצמה היא מושג פרדוקסלי. מצד אחד הוא עוזר להגשים את החזון הליברלי של פרטים – אזרחים ונמעני משפט – אוטונומיים, ומצד שני, הוא נולד בדיוק מתוך ההכרה במגבלותיה של ההבנה הליברלית את האפשרות לאוטונומיה. לא כל האזרחים, או הנמענים המשפטיים, שווים זה לזה – לא רק ביכולתם לתרגם את כוחם לפעולה פוליטית אפקטיבית או למיצוי זכויותיהם, אלא גם ביכולת המקדמית, והיא היכולת לדמיין ולרצות, להשמיע קול–אפילו מול המראה–באשר לחזון שלהם לגבי החיים הטובים.

אמרטיה סן ומרתה נוסבאום עמדו על כך כשהצביעו על הבעייתיות במשטר פוליטי ומשפטי המתבסס על העדפות. העדפותיו של פרט, הם טוענים, מושפעות מן האופק הנראה לעין, ממה שביכולתו לדמיין ולרצותן, ומה שביכולתו לדמיין ולרצות מעוצב מאופק חייו. לדמיין משהו גדול וטוב פי מאה מנסיבות חיי כרגע זה משהו שונה לגמרי עבור אדם מהמעמד הבינוני ומהקבוצה הלאומית והאתנית ההגמונית לבין אדם שאין לו גישה למים נקיים, יש לו תרנגולת אחת, והוא בן קסטה נמוכה, למשל.

המורכבות הזאת באה לידי ביטוי לאורך כל הספר. שגית מור מצביעה על המתח שבין שפת הזכויות שמקדמיה מרגישים שהיא מעצימה באופן הראוי – שוויונית, מניחה שחקנים שווים ביכולת ההתמודדות שלהם – הזכות היא הזכות לנגישות עבור אנשים עם מוגבלויות, וההנחה הטמונה במאבק על זכות הזאת היא שכל אחד יכול לגשת. והנה, מן המאבק “מלמטה”, של הפגנות הנכים, עולה האמירה שאי אפשר לחשוב על נגישות לפני שחושבים על מי יש לו אמצעים “לגשת” – להיכנס למסעדה או לבית הקולנוע או למקום העבודה. ואמצעים כאלה מוכרעים הרבה פעמים על ידי משתנים שנראים לא אלגנטיים, הפוגעים בטעם הטוב ובהרגלים של השיטה שלנו לעסוק בעקרונות ברומו של עולם – משתנים של כסף – של עוד כמה מאות שקלים לקיצבת הנכות.

בדומה, מיכל אהרוני וגליה פיט, במאמרן על סיוע משפטי לפיתוח קהילתי כלכלי, חושפות את מגבלותיו של השיח המשפטי בדיוק כיוון שהוא מדמיין נשא זכויות שאין ספק באשר ליכולותיו לתבוע אותן, לממש אותן, ואף להמשיג אותן לעצמו.

טלי קריצמן ואדריאנה קמפ עומדות על המתח שבין הרצון לפעול במישור הסימבולי של המשפט, ולשנות את מעמדו המושגי של הפליט, לבין הצורך הדוחק למצוא פתרונות מיידיים לאנשים קונקרטיים שנמצאים בסכנה, ובלא ארץ שתקבל אותם אליה. בהקשר הישראלי, המשמעות היא לשתף פעולה עם הראייה של פליטים כארעיים בישראל, כדי להעביר אותם הלאה, לארצות אחרות שהן יותר מכניסות אורחים ומסבירות פנים. שיתוף פעולה זה מחזק את הפליטים הקונקרטיים, אבל מחליש את ה-cause הכללי של ביסוס מעמד הפליט במשפט הישראלי.

נעמי לבנקרון מטפלת במתח שבין ההנחה הליברלית של הסכמה לעיסוק בזנות, לבין התפיסה של הזנייה, שלפיה הנשים העוסקות בזנות הן גם קורבנות. אך הגישה שהיא מציעה היא גישת ביניים מורכבת – מצד אחד קורבנות, אבל מצד שני תובעות, סובייקטים עצמאיים, שהמשפט יכול וצריך לתת להן לגיטימציה, קול ועזרה על ידי הפיכתן לתובעות לגיטימיות ורציניות של פיצויים אזרחיים. המתח ממשיך וגואה גם בשאלה מנין יבוא הפיצוי. אם סובייקטים אוטונומיים – אז בדרכי המשפט האזרחי הרגיל, מהנתבעים, שבמקרה הזה הם הסוחרים. אבל בשל הבעייתיות הרבה של גבייה מהסוחרים, מוצע פתרון קולקטיבי של הקמת קרן פיצויים ממקור מדינתי.

יכולתי להמשיך ולהדגים על עוד מאמרים בספר, אבל הזמן קצר, ונדמה לי שהנקודה הובנה.

מהספר עולה, איפוא, בצורה מרתקת דמות זו, של הנמען המשפטי שהוא גם וגם – גם סובייקט אוטונומי, בוחר, agent עצמאי, וגם כזה הנתון למערך של כוחות חברתיים, תרבותיים ומטריאליים. המאמרים פורשים בצורה רחבה דרכים שבהן אפשר להשתמש במשפט כדי לתקן עולם, לשנות מציאות. לאפשר לפרטים לזהות בתוך עצמם את הכוח והקול המאפשרים פעולה אפקטיבית לשליטה בגורלם.

במבוא מאיר העיניים, גיא מונדלק ומימי אייזנשטדט עומדים על כך שהמילה “העצמה” מחזיקה בתוכה מספר משמעויות, כשהמילה עוצמה, על היבטיה השונים, היא במרכזן.

נדמה לי שאפשר, בהקשר של דבריי, לעמוד על עוד משמעות אחת, והיא הקשר בין העצמה לבין עצמיות. נדמה לי שהפעולה של העצמה היא לעזור לפרט לזקק זהות, קול, זווית ראייה. לרכוש סובייקטיביות שמסוגלת להשתתף בשיח החברתי, במשחק הפוליטי, לתבוע לעצמה קיום, זיהוי, עמדה, זהות. הקבוצתי והאישי שלובים פה זה בזה, כמובן, או כמו שנהוג לומר בתיאוריה היום, מכוננים זה את זה.

אייזנשטדט ומונדלק כותבים עוד כי העצמה היא מושג מורכב ורווי קונפליקטים. העצמה של קבוצה אחת עשויה להחליש, ולא להעצים, פרטים חלשים בתוכה, או קבוצות אחרות. “העצמה”, כפי שהם כותבים “אינה מעלימה יחסי עוצמה”. העורכים ממשיכים וכותבים – והמאמרים בספר הזה מהווים ראייה ניצחת לצדקת טענתם – כי העצמה איננה מושג סגור, והוא מכיל בתוכו רפלקסיביות – מנגנוני ביקורת ושינוי.

ובהקשר הזה אני רוצה להקדיש את שארית דבריי, מבלי להשבית את השמחה, לשתי סוגיות משפטיות עכשוויות, שמדגימות את המגבלות של מושג ההעצמה, ושל השימוש בו בהקשר המשפטי. אני רוצה להרהר בקול רם על שני תחומים משפטיים עכשוויים, שבהם אפשר לומר שמדובר בהעצמה שהשתבשה. שני הנושאים משיקים לביו-אתיקה ולרפואה ומשפט, או בתחום שאני מכנה “גוף ומשפט”.

בימים אלה נדון בכנסת חוק תרומת ביציות (אולי עוד יעבור קריאה שלישית בפגרה, למרות שהכנסת כבר התפזרה). החוק הזה נועד לאפשר מה שעד כה לא התאפשר בישראל – והוא תרומה של ביציות של אישה אחת על ידי אישה אחרת הזקוקה לביצית, וכן תרומת ביציות למחקר.

הדיונים בחוק הזה עטופים ברטוריקה של העצמה מכל כיוון אפשרי. קודם כל הנתרמות, שהן במצוקה גדולה, בכמיהה להיות אימהות, וגם אם לא מהביצית שלהן, אז לפחות שההריון יהיה בגופן, ואפילו אם לא זה, אז לפחות שבן זוגן יוכל להיות האב הגנטי של הילדים. אז הנשים המקבלות יועצמו, כי יוכלו להרות, ובכך להגשים כמיהה מרכזית של הרבה נשים, לא רק להפוך לאם, אלא להפוך לאם על ידי הריון  בגופן.
אבל גם ה”תורמות” מוצגות בדיוני הוועדה שדנה בחוק כנשים אלטרואיסטיות, שרק רוצות לעזור לנשים אחרות, אחיותיהן העקרות, ולקידום המחקר.

ואחת הקבוצות הלוביסטיות המרכזיות שמאחוריו היא קבוצה בשם עמותת חן לפריון וחיים. זהו ארגון שבין השאר מקדם את עניינן של נשים המעוניינות בתרומת ביציות, שתיעשה בישראל, ולא יצטרכו לנסוע בשביל זה לחו”ל, דבר הכרוך בעלויות גבוהות. עמותת חן לפריון וחיים הולידה את החוק הזה בגרסתו העוברית (כן, יש פה משחק מילים), ודחפה אותו במשך כעשור בכנסת, עד שהגיע לחקיקה.

מה שמעניין כאן ושראוי להתעכב עליו, הוא המעבר הכמעט בלתי נראה בין הכמיהה לילד, שמתורגמת לכמיהה לביצית, שעוברת טרנספורמציה מאוד מהירה לשפה של זכויות.
מ- אני נכספת  (”הלוואי ש…”, “מי יתן”)
ל- אני מבקשת, רוצה (”האם אפשר לקבל בבקשה”)
ל- אני דורשת, זו זכותי (”זה שלא נותנים לי את זה זה פגיעה בזכות להורות/אימהות”).
ואז אני אקים עמותה, ואלך לכנסת ואעשה לובי, ואגבש זהות סביב הזכות להיתרם.

הנשים הללו עברו תהליך של העצמה. במונחי העורכים, הן עברו תהליך “שבו הפרט מצליח להגדיר את רצונותיו באופן עצמאי ומושכל, לבחון את החלופות לעשייה … לקדם את בחירתו, לבחון את החלטתו מעת לעת… וכו’”.

עד עכשיו התייחסתי לנשים שמגופן מופקות הביציות בשם “תורמות”. אבל בעצם מדובר במוכרות. הפרוצדורה של הפקת ביציות הנה כואבת, מתישה, ארוכה ובעלת סיכונים — הן מידיים, כגון זיהומים, והסיכון הכרוך בהרדמה מלאה בעת שאיבת הביציות – והן לטווח ארוך, כמו העליה בסיכון לסרטן שד ולסרטן שחלות. הטיפולים כרוכים גם בתופעות לוואי כמו מצבי רוח, התנפחות של הגוף, עייפות ועוד. 

לפי החוק, הנשים הללו יקבלו תשלום על הביציות שהן נותנות מגופן, ומטבע הדברים, יהיה מדובר בנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שצריכות את הכסף .
אם כן, כשאנחנו מדברים על השימוש בכלי המשפטי כדי להמשיג צורך של הנשים המעוניינות בביציות, כדי “לחבור יחד ולהניע שינוי” ו”להרחיב את העשייה הדמוקרטית על דרך של … השפעה באופן דינמי ורציף על תפיסת פרטים וקבוצות את צרכיהם”, עלינו גם לחשוב על הקבוצות שנפגעות מהעצמת קבוצה אחת.
מה שהחמיץ השיח בוועדת הבריאות של הכנסת על החוק כמעט לחלוטין היא הפגיעה בזכויותיהן של נשים אחרות ובאוטונומיה שלהן. ה”נשים האחרות” הן אלה שבשל מצוקה כספית, יפקידו את גופן לפרוצודורות קשות, שאינן נטולות תופעות לוואי וסיכונים, של טיפול הורמונלי להפקת ביציות רבות.

העובדה שיש טכנולוגיה שמאפשרת הפקה של ביציות רבות מאותה אישה, והעברה של ביצית מאישה אחת לאחרת, מאפשרת את הקפיצה המושגית לשפת הזכויות, וזה כשעד לפני זמן קצר בכלל לא היתה כזאת זכות. גם כאן, למותר לציין, לצד חוק הפונדקאות, נמחקות האלטרנטיבות להורות ביולוגית. הגושפנקא המשפטית, החיפזון חסר התקדים להסדיר תחום זה בישראל, עושה עבודה של נירמול, מצמצם את אופק האפשרויות המדומיינות, ומרחיב את טווח האפשרויות הלגיטימיות.

נושא שני שאני רוצה להעלות הוא הדיונים על המתת חסד. לפני שלוש שנים נחקק בישראל חוק החולה הנוטה למות. אין ספק שאפשר להמשיג אותו במונחים של העצמה. החולה הסופני שנמצא בסבל ובכאב גדולים, מסוגל, באמצעות הכלים שנותן לו החוק, להגדיל את השפעתו שלו על נסיבות חייו. זהו חוק שמתווה דרך לבטא אוטונומיה, לכתוב את סיפור החיים שלנו גם במצבים השבריריים והקשים ביותר.

במבט ראשון, באמת מדובר בבעיה אוניברסלית וטראגית של האדם באשר הוא אדם. מה עניין השוויון בין המינים לכאן? ואכן, ב-2005 נחקק בישראל “חוק החולה הנוטה למות”. כשקוראים את החוק, באופן לא מפתיע, אין כל התייחסות מגדרית. יש חולה ויש רופא, הגברי הוא הסתמי.
לבו של החוק הוא הקביעה כי:

“15.(א) חולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות [כלומר, מודע למעשיו ויש לו יכולת החלטה רציונלית] אשר אינו רוצה שחייו יוארכו, יש לכבד את רצונו ולהמנע מטיפול רפואי בו.”

החוק, עם זאת, אוסר במפורש לבצע בחולה הנוטה למות פעולות פוזיטיביות שעשויות לגרום למותו, אפילו אם החולה מבקש זאת והוא נמצא בצלילות ובכשירות מנטלית. (סעיף 19, 20). בנוסף, אי אפשר להפסיק טיפול לחולה הנוטה למות, גם אם ביקש זאת. אפשר רק לא לחדש טיפול, במידה שהופסק. כך שיש סייגים משמעותיים לאפשרויות לסייע לאדם להפסיק את חייו.
ועם זאת, לצד התיאוריה, יש גם פרקטיקה. אנחנו יודעים שיש הרבה מקרים שלא מדווחים, שבהם רופאים, מתוך רצון טוב והומאניות, או בני משפחה, מאותם טעמים, מאפשרים לחולה ליטול כמות רבה של משככי כאבים, המביאה למותו, או מפסיקים להזרים לו חמצן. מערכת המשפט הישראלית הכירה דה פקטו במעשים הללו, ואין עליהם העמדה לדין.

אבל אקט כזה, אקט של בקשה לא להמשיך לחיות, לא נעשה בחלל ריק. הוא מתבצע על ידי אנשים קונקרטיים, עם תכונות מסויימות, עם תפקידים חברתיים, עם תפיסה עצמית מסויימת, ובתוך מערך חברתי, שהרבה פעמים הוא מערך חברתי של יחסי כוח.
מסתבר, לפי מחקרים שנעשו בארצות הברית, שמקרב כל ההמתות שסייע להם ג’ק קבורקיאן (הרופא שישב על כך בכלא), הפציינטית הראשונה שלו היתה אישה בת 54, חולת אלצהיימר. שמונה הפציינטים הבאים היו פציינטיות, נשים, וחצי מהן היו במצב לא סופני. מתוך 75 המתות שביצע, למשל, ב-1997,  72 אחוז היו של נשים (54 נשים). רובן לא היו קשישות, אלא בגיל העמידה. והגיל הממוצע של הנשים היה נמוך מהגיל הממוצע של הגברים שסייע להם למות.

בנוסף, מההמתות המדווחות שהתרחשו בארצות הברית בין 1960 ל-1992, 65% מאלה שהומתו היו נשים. 90% מאלה שביצעו את ההמתות היו גברים, בדרך כלל בעלים או בנים, ובדרך כלל תוך שימוש בנשק חם.  זה נתון בעייתי, שכן הוא מתבסס על דיווחים בעיתונים, ואלה נמשכים יותר לנשק חם מאשר לתרופות במנת יתר, שגם קשה יותר לגלות אותם. אבל אין שום דבר בעייתי בממצאים לגבי קבורקיאן.

חוקרת בשם סוזן וולף מבית הספר למשפטים באוניברסיטת מינסוטה, מנסה להסביר את הנתונים הללו, ולעורר מחשבה באשר לבעייתיות שלהם. לטענתה, התפיסה החברתית לגבי מה הופך את חיי האישה לחיים בעלי ערך משחקת כאן תפקיד משמעותי. נשים מחונכות לטפל בסביבה – בילדים, בבני זוג, בהורים מזדקנים. אישה שמגיעה לגע שבו היא כבר לא מטפלת אלא מטופלת, קל לה מאוד להגיע לתחושה שעדיף שתמות. התוצאה המתקבלת היא בעייתית בין אם מדובר בבקשה שלה, בקשה שהרופא נענה לה במהירות ובקלות, ובין אם מדובר בהצעה עדינה של הרופא, שהיא הסכימה לה בקלות, כי היא עימתה אותה עם חוסר הערך שלה. התפיסה של מהם חיים בעלי ערך עבור הפציינטית היא פקטור שגם היא וגם הרופא שלה מושפעים בו מן התרבות והחברה, מן המודלים של חיים נשיים שהם רואים מסביבם.

את השאלה של המתות חסד נהוג לבחון דרך המושג של אוטונומיה. השאלה היא האם אוטונומיה נגישה לכולם במידה שווה. הדמות שאנחנו בוחנים בדיונים על המתת חסד היא של מישהו שהוא נשא הזכויות האידיאלי, שיש לו את כל האמצעים להחליט מה לעשות, והוא לא נתון לאפליה או דיכוי.

ברוב המקרים, הרופאים הבכירים הם עדיין גברים. איך זה משפיע על יכולתן של נשים לעמוד על שלהן בטיפול, ולהתנגד לאינסטינקט להיות “ילדה טובה” ומטופלת משתפת פעולה?

נתון נוסף – באורגון, המדינה היחידה בארה”ב שבה מותרות המתות חסד, הגברים והנשים מתחלקים בערך חצי חצי. זה עשוי היה להרגיע אותנו. אלא ששיעור ההתאבדויות בלי קשר למחלה בארה”ב הוא בערך פי ארבע גברים מאשר נשים. כשלוקחים זאת בחשבון, התמונה נעשית בעייתית יותר.

השאלות הללו נכונות גם לגבי עניים וגם לגבי מיעוטים אתניים. בארה”ב, הלובי הגדול ביותר בעד חקיקת המתת חסד הוא של גברים לבנים. הקבוצות המתנגדות הגדולות ביותר הן נשים ומיעוטים גזעיים.
כשמסתכלים על נתונים של טיפול בשחורים בארה”ב, למשל, מגלים שהם בעלי שכיחות גדולה יותר שיכרתו להם יד או רגל, במקום לנסות שיקום וטיפול חלופי, בהשוואה ללבנים. השאלה היא האם הרופאים והממסד הרפואי מסוגלים לטפל בשחור ובלבן על בסיס ההנחה שהערך שלהם שווה.

עוד נקודה: עלות הטיפול הסיעודי. לא כולם יכולים להרשות לעצמם פיליפינית צמודה בבית, ואלה שאין להם כיסוי ביטוחי נרחב עשויים להיות צפויים ללחצים מהמשפחה או מהממסד הרפואי להפסיק את חייהם. זו הופכת להיות צורה של אפליה.

הקשיים עם חוקים המאפשרים המתת חסד קשורים גם לאנשים עם מוגבלויות, שחוששים שחוקים כאלה שולחים מסר שהחיים שלהם לא שווים, וכך, החשש הוא שגם החברה שמסביבם וגם הם יפנימו את המסדר הדכאני באשר לערך חייהם.

העורכים מתעקשים, באופן משכנע, על כך שצריך להבין העצמה כתהליך. “גישה זו היא היחידה אשר יכולה לייצר את אותו ערך מוסף שנותן מושג ההעצמה מעל ומעבר לרכיביו הפרטניים.” בקשר הזה, אני רוצה להצביע על חוק חדש יחסית שאפשר לכנותו חוק שגישתו היא העצמה תהליכית.
חוק השלכות מגדריות בחקיקה, מ- 2007. הוא גם תיקון 6 לחוק שיווי זכויות האישה. חוק שח”כ עמירה דותן יזמה וקידמה והביאה לחקיקה מוצלחת. החוק הזה יושב בגאווה על ספר החוקים שלנו, וכמו שקורה הרבה עם חוקים ראויים, הוא לא מיושם. מה שהמשפטנים קוראים “אות מתה”.

חוק השלכות מגדריות בחקיקה קובע בפשטות עקרון שנראה לנו מובן מאליו, אבל הוא מהפכני ביחס לאופן שבו הדברים התנהלו עד עכשיו: ועדת כנסת השוקלת חוק, או שמביאים לחוות דעתה חקיקת משנה, צריכה לקבל חוות דעת מקצועית על ההשלכות שיהיו לחוק הזה על השוויון בין נשים לגברים, או על תחום מהתחומים הנוגעים לפעולתה של יועצת ראש הממשלה למעמד האישה.

לו היה מיושם חוק זה בזמן דיוני הכנסת וועדותיה על חוק החולה הנוטה למות, היינו צריכים לשמוע את הנתונים והספקות שהשמעתי. בחוק תרומת ביציות הדבר לא נעשה מתוקף חוק זה, אלא בשל יוזמה של “אישה לאישה“, ארגון פמיניסטי, ומספר מדעניות וחוקרות כגון כרמל שלו, סמדר קניון נוי ואחרות. לשאול את הצדדים מה עמדותיהם, כיצד החוק ישפיע על חייהם, זו הדרך.

ולו היה לנו חוק ההשלכות המגדריות בזמן חקיקת חוק החולה הנוטה למות, אזי היינו צריכים להעלות את השיקולים הללו. והיום, צריך לשאול, האם נאספים נתונים על חולים הנוטים למות ומבקשים להפסיק את חייהם? האם נאספים נתונים על המגדר שלהם, גילם, מצבם הבריאותי והמשפחתי?

בשתי הסוגיות הללו, אם כן, אנחנו עדים לקיומם של אותם סובייקטים מורכבים שבהם פתחתי את דבריי – סובייקטים הממוקמים בטווח שבין הפועל הבוחר האוטונומי, לבין הסובייקט במובן של נתין, שעליו פועל מערך של כוחות חברתיים.

אסיים בדברים הנכוחים של אייזנדשטדט ומונדלק, המהווים סיכום מצויין לדבריי:

“התמקדות בהעצמה מחייבת לבחון בכל עת מי מרוויח, מי מפסיד, מהו התהליך, וכיצד ניתן לשנות את מערך הכלים המשמשים להעצמה”.

הפיסקלית: תוכנית הרדיו המופלאה והנדירה This American Life, שמופקת בשיקגו מדי שבוע, עוסקת בתופעות אמריקאיות מגוונות, מנשף הסיום בבית הספר ועד דרי רחוב, דרך טסטוסטרון, והשאלה איך אנחנו חושבים על דברים שאין להם מילה. השבוע הם הפיקו תוכנית מעולה שמסבירה לבני אדם בלשון בהירה ואינטליגנטית איך הגענו למשבר הכלכלי הנוכחי. אני שמה פה את הלינק בחשש שהוא לא יהיה זמין אלא בתשלום בקרוב, אבל אם זה יקרה, אני אמצא דרך להעלות אותו בצורה אחרת. אגב, אפשר להיות מנויים על התוכנית, ואז היא יורדת אוטומטית ל-iTunes שלכם או דרך אתרים כמו Audible.com.

הסינמטית: לכו לראות את הסרט הצרפתי המבריק והעמוק “לאהוב אותך מאז“. הפתעה אמיתית. סרט קטן מבחינת ההפקה. צנוע, בלי הרבה טריקים. הסיפור מתרחש במספר רבדים, ואני לא יכולה לדבר על רוב הנושאים שהוא מדבר עליהם, כי זה יהיה ספויילר. בכל אופן, ראיתי אותו לפני שבוע ואני עדיין חושבת עליו. חוץ מזה, המשחק מעולה, והצרפתים האלה — פשוט נעים להסתכל על הבתים שלהם, על היין שלהם ועליהם.

הפוליטית: בלוג קומיקס על הבחירות בתל אביב. ויוזאלית הוא בסיסי ביותר, אבל הוא שנון ונוגע בנקודות החמות של מערכת הבחירות כאן. וכמו שכתבה אילנה זפרן המאיירת האגדית בעכבר העיר, שתהיה לנו שנה דובה (לא, שולה, הו”ו מנוקדת בחולם, והבי”ת רפה).

הפמיניסטית: באילו טיעונים משתמשות הנשים הרפובליקאיות, בנסותן לשכנע שערכי המשפחה וההתנגדות להפלות, ושאר עמדותיהן, הן טובות לנשים? ראיון רדיופוני מרתק (להיכנס וללחוץ על listen now) עם חוקרת של ארגוני נשים רפובליקאיות, והאסטרטגיות שלהן בקמפיין העצבני שמתנהל היום בארצות הברית. החדשות הרעות: הן מוצאות אוזן קשבת אצל הרבה (הרבה מאוד) אמריקאים ואמריקאיות. החדשות הטובות: השפה הפמיניסטית נעשתה מיינסטרימית לחלוטין, עד כדי כך שהן מזהות שהן חייבות להשתמש בטיעונים של טובת האישה ושלמות גופה, ואפילו שוויונה. שווה להאזין. ובכלל, התוכנית שבה משודר הראיון הזה Fresh Air, היא תוכנית מדהימה, שבה מתראיינים שחקנים, מוסיקאים, אינטלקטואלים וכל מיני אחרים. לפעמים כשבא לי, אני מקלידה שם של אמן או סופר אהוב עלי בשדה החיפוש של אתר התוכנית, ומופתעת לגלות שיש ראיון אתו או אתה. נגיד, תום וייטס. נסו ותהנו.

אני מדבר עם אנשים.
בין משפט למשפט, אני מבחין:
הימהום.
כמו מקף ארוך מדי, או הוספת ‘בלבד’ בשיק.
מה זה? אות מעבר אלי, עכשיו תורי?
גלינג-גלינג לשוני?
עיטור המשפט בכוח על ידי דחיסתו ל’פרופיל בלגי’ מילולי?
אבל לשם מה?
אני מבין (אולי שוב):
האנשים המהמהמים אינם טובים לי.
עלי להישמר מפניהם.